אחרי קצת יותר משני עשורים מאז ״שישי הפוך״ ותקופה סוערת בחייה של השחקנית לינדזי לוהאן, מגיע לאקרנים סרט ההמשך ״שישי הפוך יותר״, אולי כמעין מחווה לתהליך השיקום שלה וללידת בנה הראשון. גם השחקנית האייקונית ג׳יימי לי קרטיס חוזרת לתפקידה כטס, והפעם קומדיית חילופי הגופות מוסיפה דור שלישי לאנסמבל הדמויות.

אנה (לוהאן) היא עכשיו אם יחידנית להארפר הנערה, ועתידה להתחתן עם אב יחידני אחר, שבתו לילי היא יריבה של הארפר. אי ההבנה בין הדמויות במשפחה המורחבת העתידית היא שוב קטליזטור להפיכת הגופות, ולכן ניכר שסרט ההמשך לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל, אלא מצפה שמה שכבר עבד לפני עשרים שנה ימשיך לעבוד.

הבעיות עם ״שישי הפוך יותר״ מתגלות מהר מאוד. העלילה דורשת לעדכן את הצופים בכמה פרטים, כמו אלה שצוינו קודם, ולשם כך מקדישה אקספוזיציה של כרבע שעה עד שהסרט באמת מתחיל. במקום לסמוך על הצופים להבין בזמן אמת את השינויים אצל הדמויות, הסרט מקדיש זמן מסך יקר כדי להאכיל אותם בכפית. המבנה הזה פוגע קשות בקצב העלילה וגורם למערכה הראשונה להיות ארוכה מדי. בשונה מהסרט הקודם, שהציג ביעילות את אנה וטס, הדמויות הראשיות, הפעם הסיפור מתפזר ומתעכב עד שהדמויות סוף־סוף מגיעות לאותו יום שישי הפוך יותר. כדי להוסיף חטא על פשע, ״שישי הפוך יותר״ הוא גם ארוך יותר מקודמו וגם מכיל פחות סצנות מצחיקות. אי אפשר להגדיר את הסרט כלא מצחיק בעליל, אבל הוא מוסיף יותר דרמה. השינוי הזה בעייתי מכיוון שהסרט צריך להתעסק הפעם בארבע דמויות, והוא לא באמת מצדיק את התהליכים שהן עוברות. היריבות בין הארפר ולילי היא הפוקוס כאן, והפיוס בין השתיים נעשה בפזיזות, והסיום הצפוי ממש לא משכנע.

מן הסתם שרבים ממי שילכו לצפות ב״שישי הפוך יותר״ יעשו את זה בשביל התעלולים. ובכל זאת, הסצנות הכי אייקוניות מהסרט הקודם, כמו הנאום של אנה בחזרות לחתונה, הן לא דרמטיות אלא תעלולים, כמו לראות את טס עושה שרדינג על גיטרה חשמלית או נואמת בשידור חי. התעלולים בסרט, אף על פי שפחתו, נשארו לכל הפחות מבדרים, וחלקם אפילו יגרום לצופים לצחוק בקול. בדומה לסרט הקודם, רבות מהסצנות הטובות ביותר גם כאן הן אלה שבהן מככבת ג׳יימי לי קרטיס. בגיל 66 השחקנית ממשיכה להיות אנרגטית, כריזמטית ומצחיקה כמו תמיד. גם הדור השלישי, שבא לידי ביטוי בדמויות של הארפר ולילי, מצליח להרשים. הארפר מגולמת על ידי ג׳וליה באטרס, שידועה בתור הילדה שמנהלת שיחה עמוקה עם לאונרדו דיקפריו על סט הצילומים ב״היו זמנים בהוליווד״, וסופיה האמונס מגלמת את לילי. אחת ההפתעות של ״שישי הפוך יותר״ היא שדווקא התעלולים עם שתי השחקניות האלה, שבהחלפת הגופות הופכות להיות אנה וטס, זוכים לסצנות די משעשעות.

ישנה מגרעה משמעותית נוספת ב״שישי הפוך יותר״, משום שהוא מסתמך על נוסטלגיה מתועשת בשביל האווירה שלו, לעומת הסרט הקודם, שנשען על תרבות פופ די פורה. מלבד שני שירים של צ׳אפל רואן, שום דבר בסרט החדש לא משתווה לאסתטיקת הפופ־פאנק הרווחת ב״שישי הפוך״. כל התמונה בסרט החדש חסרת השראה וגנרית – בין אם אלה העיצובים של הדמויות או המוזיקה שמתנגנת ברקע. הבעיה הזו מתבטאת בצורה בולטת באחת הסצנות ששיווק הסרט מתגאה בהן, כשהארפר ולילי, בגופן של אנה וטס, הולכות לחנות תקליטים, ואחת הדמויות מחזיקה תקליטים עם פנים של זמרות, כמו בריטני ספירס ושאדיי, כדי להסתיר את פניה. אין עניין להציג את הפופ האותנטי של היום, אלא להתחנף לצופים באזכורים לעבר.

מי שיחליטו לצפות ב״שישי הפוך יותר״ לא יסבלו. אומנם זה סרט פחות מצחיק ואפילו מרגש פחות מקודמו, אבל הוא לכל הפחות סביר. הבינוניות הזאת הייתה צפויה, אבל היא בכל זאת הסיבה שהסרט הוא עוד תוספת לכתב האישום של המצב המחריד של הקולנוע. גם אם אולפנים גדולים כמו דיסני ימשיכו לחלוב המשכים וספין אופים לסרטים מוכרים, אנחנו ראויים ליותר. סרט לא מקורי לא בהכרח לא יכול להלהיב או אפילו להתעלות על קודמו – ובכל זאת, חלק מהסרטים הטובים מכל הזמנים הם המשכים. ״שישי הפוך יותר״ מן הסתם לא יכול היה להיות ״הסנדק 2״, אבל הוא יכול היה לנסות לשמר יותר סיבות שבזכותן ״שישי הפוך״ נעשה סרט קאלט.