תודה רבה לבת’סדה על עותק הביקורת!
המשחק החדש של “דום” – “Doom: Dark Ages” – הוא השלישי מאז חודשה הנוסחה ב־2016. כל אחד מהמשחקים הקודמים נקט גישה מעט שונה לקרב ולסיפור העלילה, והמשחק החדש לא שונה מהם. הוא מביא את הישן והידוע, מערבב אותו קצת, שופך פנימה נשקים חדשים ומציג את הקוטל כמו שלא נראה לפני כן – תוך התמקדות בחלק האגרסיבי יותר שלו, בזירה עם קרבות ובונוסים שמעודדים לראות למפלצות את הלבן בעיניים.
בשונה מקודמיו, המשחק החדש שם דגש מוגבר על העלילה. היא אמנם לא מרשימה במיוחד, אבל היא שם. המשחק מתרחש לפני אירועי דום 2016 – הרבה לפני שצבאות הגיהינום פלשו למאדים ולכדור הארץ. החייזרים הידועים כ־Makyrs, בשילוב כוחות עם בני אנוש, נלחמים בצבאות הגיהינום ומשתמשים בקוטל (Doom Slayer, הגיבור) ככלי, הנשלט באמצעות מכשיר לא ברור שמורכב על חליפתו. בכל אחד מ־22 השלבים ישנן סצנות מונפשות – שינוי משמעותי לעומת המשחק מ־2016, שלא נתן כמעט מקום לעלילה, והעיון בה התאפשר רק דרך טקסטים. כאן, העלילה מוטחת בפנים – אך לא מצליחה לסחוף. רוב השחקנים כנראה לא מגיעים ל”דום” בשביל הסיפור, והמשחק הזה לא ישנה את זה – אך ניתן לדלג על כל הסצנות, למעוניינים.
“דום” אומנם לא ידוע בזכות עלילתו, אך אחת מנקודות החוזק שתמיד אפיינו את הסדרה היא המוזיקה שמפמפמת אדרנלין לגוף ומעלה את רמת החוויה לרמות אפיות. מלחין פס הקול של שני המשחקים הקודמים, מיק גורדון, עזב את בת’סדה ולא חזר להלחין את פס הקול של המשחק החדש – והיעדרו מורגש. בקרבות רבים המשחק מרגיש שקט מדי, כמעט דומם, פרט לרעש הנשקים – וזו ירידה דרמטית בחוויית המשחק.
חלק מהחידושים שבת’סדה הכניסה למשחק כוללים את הדרקון והמכה (Mecha), שכאילו נלקח היישר מהסרט “פסיפיק רים”. בשניהם אפשר להשתמש, בחלקים מסוימים מאוד של כמה שלבים, אך החוויה לא ממש אפויה מספיק, וככל הנראה עדיף היה להשאיר אותם לפעם אחרת, לאחר מחשבה נוספת איך לשפר את השליטה בהם ואיך הם משתלבים במשחק.
שינוי משמעותי נוסף במשחק הזה לעומת קודמו הוא הסרת כלכלת התחמושת. לא צריך יותר נשק מסוים כדי לפגוע בסוגי אויבים שונים; השליטה חזרה לידינו – ניתן להשתמש בכל נשק על כל אויב, והמשחק מעודד את השחקנים להיכנס אל תוך שדה הקרב, פנים אל פנים עם המפלצות. לצורך כך נקבל מגן שיכול לחסום התקפות אויבים וכמה כלי נשק לקרב פנים אל פנים. ישנם אפילו חיזוקים לנשקים, כמו חיזוק למשגר הטילים שאפילו גורם לנזק מפיצוץ הטילים ויכול לרפא את הדמות במקום.
בניית השלב שונתה, וכעת נמצא פחות אויבים בגבהים שונים – רובם ממוקמים די במישור. נוסף על כך, המשחק איטי יותר מקודמו, וזה טוב (מאוד אפילו). שני אלמנטים אלה, אולי בשילוב המוזיקה החלשה־עד־לא־קיימת, פתרו בעיה קריטית עבור שחקנים מסוימים – המשחק נעשה נגיש יותר למשחק ממושך. עבור מי שסבלו מתחושת עומס או כאבי ראש במשחק הקודם – כאן זה כבר לא קורה. אז אם, כמוהם, נמנעתם מהמשחק הקודם כשלא היה לידכם אדוויל או אספירין, כעת תוכלו ליהנות מהמשחק גם בישיבות ממושכות. ומה טוב יותר מפרק זמן ארוך יותר לספיגת הגרפיקה המהממת של המשחק הזה? וראוי לציין שאין באגים. מדובר באחד המשחקים היותר מלוטשים שיצאו בשנים האחרונות/
שחקנים שאוהבים להשלים משחקים במלואם ישמחו לגלות שאין גביעים אונליין (אין כלל מצב משחק מקוון), וכל הסודות ממוקמים בצורה ברורה על המפה. אמנם לעיתים ההגעה אליהם עשויה להיות מאתגרת, אך לא צפויה להוות מכשול משמעותי בפני מי ששואפים לגביע הפלטינום הנחשק.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: גל אביר
תודה רבה לבת’סדה על עותק הביקורת!
המשחק החדש של “דום” – “Doom: Dark Ages” – הוא השלישי מאז חודשה הנוסחה ב־2016. כל אחד מהמשחקים הקודמים נקט גישה מעט שונה לקרב ולסיפור העלילה, והמשחק החדש לא שונה מהם. הוא מביא את הישן והידוע, מערבב אותו קצת, שופך פנימה נשקים חדשים ומציג את הקוטל כמו שלא נראה לפני כן – תוך התמקדות בחלק האגרסיבי יותר שלו, בזירה עם קרבות ובונוסים שמעודדים לראות למפלצות את הלבן בעיניים.
בשונה מקודמיו, המשחק החדש שם דגש מוגבר על העלילה. היא אמנם לא מרשימה במיוחד, אבל היא שם. המשחק מתרחש לפני אירועי דום 2016 – הרבה לפני שצבאות הגיהינום פלשו למאדים ולכדור הארץ. החייזרים הידועים כ־Makyrs, בשילוב כוחות עם בני אנוש, נלחמים בצבאות הגיהינום ומשתמשים בקוטל (Doom Slayer, הגיבור) ככלי, הנשלט באמצעות מכשיר לא ברור שמורכב על חליפתו. בכל אחד מ־22 השלבים ישנן סצנות מונפשות – שינוי משמעותי לעומת המשחק מ־2016, שלא נתן כמעט מקום לעלילה, והעיון בה התאפשר רק דרך טקסטים. כאן, העלילה מוטחת בפנים – אך לא מצליחה לסחוף. רוב השחקנים כנראה לא מגיעים ל”דום” בשביל הסיפור, והמשחק הזה לא ישנה את זה – אך ניתן לדלג על כל הסצנות, למעוניינים.
“דום” אומנם לא ידוע בזכות עלילתו, אך אחת מנקודות החוזק שתמיד אפיינו את הסדרה היא המוזיקה שמפמפמת אדרנלין לגוף ומעלה את רמת החוויה לרמות אפיות. מלחין פס הקול של שני המשחקים הקודמים, מיק גורדון, עזב את בת’סדה ולא חזר להלחין את פס הקול של המשחק החדש – והיעדרו מורגש. בקרבות רבים המשחק מרגיש שקט מדי, כמעט דומם, פרט לרעש הנשקים – וזו ירידה דרמטית בחוויית המשחק.
חלק מהחידושים שבת’סדה הכניסה למשחק כוללים את הדרקון והמכה (Mecha), שכאילו נלקח היישר מהסרט “פסיפיק רים”. בשניהם אפשר להשתמש, בחלקים מסוימים מאוד של כמה שלבים, אך החוויה לא ממש אפויה מספיק, וככל הנראה עדיף היה להשאיר אותם לפעם אחרת, לאחר מחשבה נוספת איך לשפר את השליטה בהם ואיך הם משתלבים במשחק.
שינוי משמעותי נוסף במשחק הזה לעומת קודמו הוא הסרת כלכלת התחמושת. לא צריך יותר נשק מסוים כדי לפגוע בסוגי אויבים שונים; השליטה חזרה לידינו – ניתן להשתמש בכל נשק על כל אויב, והמשחק מעודד את השחקנים להיכנס אל תוך שדה הקרב, פנים אל פנים עם המפלצות. לצורך כך נקבל מגן שיכול לחסום התקפות אויבים וכמה כלי נשק לקרב פנים אל פנים. ישנם אפילו חיזוקים לנשקים, כמו חיזוק למשגר הטילים שאפילו גורם לנזק מפיצוץ הטילים ויכול לרפא את הדמות במקום.
בניית השלב שונתה, וכעת נמצא פחות אויבים בגבהים שונים – רובם ממוקמים די במישור. נוסף על כך, המשחק איטי יותר מקודמו, וזה טוב (מאוד אפילו). שני אלמנטים אלה, אולי בשילוב המוזיקה החלשה־עד־לא־קיימת, פתרו בעיה קריטית עבור שחקנים מסוימים – המשחק נעשה נגיש יותר למשחק ממושך. עבור מי שסבלו מתחושת עומס או כאבי ראש במשחק הקודם – כאן זה כבר לא קורה. אז אם, כמוהם, נמנעתם מהמשחק הקודם כשלא היה לידכם אדוויל או אספירין, כעת תוכלו ליהנות מהמשחק גם בישיבות ממושכות. ומה טוב יותר מפרק זמן ארוך יותר לספיגת הגרפיקה המהממת של המשחק הזה? וראוי לציין שאין באגים. מדובר באחד המשחקים היותר מלוטשים שיצאו בשנים האחרונות/
שחקנים שאוהבים להשלים משחקים במלואם ישמחו לגלות שאין גביעים אונליין (אין כלל מצב משחק מקוון), וכל הסודות ממוקמים בצורה ברורה על המפה. אמנם לעיתים ההגעה אליהם עשויה להיות מאתגרת, אך לא צפויה להוות מכשול משמעותי בפני מי ששואפים לגביע הפלטינום הנחשק.
החופש לקטול חזר, הקסם נחלש
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: גל אביר
