משחקים נרטיביים וסיפורים מורכבים תמיד היו שכיחים במשחקי וידאו. שיפור גרפיקה, ווייס אובר של שחקנים מוכרים ולכידת תנועה הם חלק מהדרכים שבהן נעשה שימוש כיום כדי להעביר רגעים מרגשים, מצחיקים, מפחידים וכאלה שיכולים לגרום לנו להוזיל דמעה, אך יותר מכול – ריאליסטיים, עד כדי כך שהפער בין משחקי הווידאו לסרטי קולנוע הולך ומיטשטש.

בעבר הרחוק משחקים התקשו מאוד להשתוות לסרטי קולנוע: החומרה והגרפיקה היו מיושנות מדי, וקשה היה להראות דרך דמויות העשויות מפיקסלים בודדים איזשהו ביטוי של רגש, בטח לא ביטוי שיכול להידמות למציאות. אבל בשנת 2006 זה השתנה. “סוני” שחררה קונספט ויזואלי באורך של כחמש דקות שפיתחה חברת בשם Quantic Dreams עבור משחק מסתורי הנקרא Heavy Rain.

מה הוצג בקונספט הוויזואלי ומדוע היה מהפכני?

הקונספט כלל סצנת אודישן של בחורה בת 24 בשם מארי סמית’ הנבחנת לתפקיד במשחקHeavy Rain. את ה”במאי” בסצנה קריין דייוויד קייג’, הראש הקריאטיבי והבמאי העומד מאחורי החברה. מארי הציגה סצנת מונולוג דרמטית שבה היא מגלמת דמות שבעלה בגד בה והרס לה את החיים וחושפת מה היא עשתה בתגובה לכך (רמז: היא ירתה בו. מאוד מלודרמטי). בסוף הסרטון נראה כי מארי חושבת שהאודישן עבר בהצלחה, אך המלהקים, ובראשם קייג’, מחליטים שהיא לא מתאימה לתפקיד כי היא גבוהה מדי.

כיום סצנה כזו יכולה להישמע כמו משהו סטנדרטי שנראה בסרטים רבים וטובים (או פחות טובים), אבל פה יש הבדל גדול – מדובר במשחק. ליתר דיוק – בסצנה שנעשתה באמצעות מנוע משחק. אם תשוו בין הגרפיקה בסצנה לבין המשחקים של העשור הנוכחי היא תיראה מיושנת, אך לא כך היה הדבר ב־2006. הגרפיקה הייתה מדהימה, תנועות הגוף, הבעות הפנים והמימיקות שלה הציבו רף חדש, מרגש, חוצה גבולות, ואפילו קצת מפחיד. למרות יכולות המשחק התיאטרליות, אנשים חוו את מארי כאילו הייתה אדם חי. יותר מכך, הרבה משחקים בעבר ניסו להראות דמויות בוכות או מזילות דמעה, ויחסית לאותה תקופה הדמעות של מארי סמית’ היו מהפכניות, שכן מעולם לא נראה רנדור של דמעות דומות כל כך למציאות, כאלה שנראות אנושיות. נוסף על כך, השימוש בסצנת אודישן, המאופיינת בעיקר כמבחן קבלה לסרטי קולנוע, רק מוסיפה למסר ש־Quantic Dreams ודייויד קייג’ רצו להעביר – אפשר למתוח את הגבולות, אפשר לטשטש את הפער עוד יותר, משחק יכול להיות קולנועי בדיוק כמו סרט שמוקרן על המסך הגדול.

הדמו יצר סערה שבשיאה עוררה הד ורעש בקהילת הגיימינג וגרמה ל־Heavy Rain להפוך בן לילה לאחד התותחים הכבדים ביותר שיש לסוני בשרוול ולאחד המשחקים המצופים ביותר בעידן הפלייסטיישן 3.

מה קורה במשחק?

המשחק, שלאחר ציפייה מרובה הושק בפברואר 2010, מציג סיפור בדיוני של רוצח סדרתי הנקרא “רוצח האוריגמי”, המעלים את קורבנותיו לכמה ימים ומשאיר סימני היכר בצורת – איך לא – אוריגמי. כל קורבן שנחטף נמצא לאחר כמה ימים ללא רוח חיים בתצורות שונות. הסיפור מתמקד במסע החיפוש אחר הרוצח דרך נקודת מבט של ארבע דמויות שונות – אית’ן מארס, גרוש פלוס אחד המחפש אחר הרוצח לאחר שחטף את בנו; נורמן ג’יידן, סוכן FBI הנשלח למשימה לאיתור הרוצח; מדיסון פייג’, עיתונאית שמנסה לחקור את המוטיבים החוזרים של מקרי הרצח; וסקוט שלבי, בלש המנסה לחפש אחר רמזים למציאת הרוצח המסתורי. בכל פרק אנחנו משחקים באחת מארבעת הדמויות. המשחק השתמש במנוע המשחק מאותו קונספט ויזואלי מ־2006, אך בהתאם להתקדמות הטכנולוגיה וזמן הפיתוח הוא נראה טוב יותר. הפנים ותנועות הגוף של הדמויות נראות ריאליסטיות יותר, והסביבות מגוונות ואמינות יותר.

המשחק יכול ליצור רושם ראשוני מבחינת משחקיות, כי היא כמעט ולא קיימת. אין מערכת קרב, במשך רוב המשחק אנחנו בעצם צופים בסצנות וכמעט לא נוגעים בשלט, וגם כשאנחנו נוגעים המסלול של הדמויות לינארי מאוד. מה יש בו? המון רגעים שבהם צריך ללחוץ על כפתורים בהתאם למה שמופיע במסך לזמן מוגבל (או בשמו הנודע, Quick Time Events), והרבה – אבל הרבה מאוד – בחירות שהשחקן מחליט עבור הדמויות. זה מתחיל ברגעים הקטנים והשוליים ביותר, כמו ההחלטה הפטאלית אם לחמם לבן שלך פיצה במיקרו בשעה 17:00 או בשעה 21:00, ממשיך לחקירה של זירות פשע שבהן אתה יכול להחליט אם בכלל לחפש אחר כל הראיות ועד להחלטות פטאליות (הפעם באמת) שיכולות להשפיע על גורלן רבות בעולם המשחק, כולל הדמויות הראשיות, וכן, גם לגרום למותן. יתרה מכך, ברגע שאחת הדמויות הראשיות מתה המשחק לא נגמר, אלא ממשיך עד לסופו – ומותה משפיע על השלכות המשחק. באותה תקופה זה נחשב מהפכני, ואין ספק שעד היום אנחנו רואים אלמנטים דומים במשחקים סינמטיים מבוססי סיפור כמו Life is Stange, Until Dawn ו־The Last of Us.

האם Heavy Rain הוא בכלל משחק טוב?

לא אחשוף ספוילרים למי שטרם שיחק במשחק, אך אציין שהוא קיבל ביקורות חיוביות ברובו כשיצא, וגם כיום הוא מהנה ושואב אותך לתוך החוויה. נוסף על כך, הוא מציע 17 סופים שונים, מה שמעורר חשק לחוות את הסיפור שוב. מבחינה ויזואלית, אני בטוח שב־2010 המשחק נראה מרשים בהרבה. לצערי, הזמן לא עשה טוב למשחק, והוא נראה מרשים פחות ואף מיושן. נוסף על כך, רבים מהדיאלוגים הם קרינג’יים ויכולים לשמש בעיקר ליצירת מימים אייקוניים (לדוגמה, בכל פעם שאית’ן צועק את המילה “שון”).

בסופו של דבר מדובר בחוויה קצרה ומהנה בת שמונה שעות בעלת ערך משמעותי שהשפיע על רוב המשחקים הסינמטיים שבהם אנחנו משחקים כיום. אם אתם רוצים לראות מאיפה חלק מהסיפורים האהובים ביותר שאבו השראה, אתם מוזמנים לשחק בו. המשחק זמין כיום לפלייסטיישן 3, פלייסטיישן 4 (וגם לפלייסטיישן 5 בתמיכה לאחור) ולמחשב.