ההצלחה הפנומנלית של “קוברה קאי”, אחת מסדרות הדגל המעולות של נטפליקס, מעידה על דבר אחד – אין דבר כזה יותר מדי “קראטה קיד”. הסדרה כבר החלה את עונתה השישית והאחרונה, אבל המותג הזה ונגזרותיו לא הולכים לשום מקום ובקרוב נוכל לחזות בראלף מאצ’יו ובג’קי צ’אן בסרט נוסף של הזיכיון.

בכל הנוגע לגיימינג, בשנים האחרונות קיבלנו אתCobra Kai: The Karate Kid Saga Continues, שהתבסס על ההצלחה של הלהיט הנטפליקסי. שנתיים לאחר מכן היה זה Cobra Kai 2: Dojos Rising, אבל הוא נכשל כישלון חרוץ. שנתיים נוספות חלפו, והנה נעשה ניסיון נוסף להרחיב את המותג, הפעם במשחק בז’אנר ה־Beat ’em up. בתור גיק מיליניאל ונרגן אני אוהב את הז’אנר הזה, שמספק לי אתנחתה ומקום בטוח לפריקת עול ועצבים שהצטברו במשך היום.

וקס און!

המשחק The Karate Kid: Street Rumble פותח על ידי סטודיו Odaclick. שיטוט באתר הסטודיו לא מלמד על נוכחותם של להיטי גיימינג לוהטים במיוחד, ואכן, אחרי כמה שעות של משחק אפשר אולי להבין למה. אבל תכף נגיע לשם.

עלילת The Karate Kid: Street Rumble מתבססת על שלושת סרטי “קראטה קיד” משנות השמונים ומתעלמת לחלוטין מהסרט הרביעי, בכיכובה של הילארי סוואנק הצעירה, אף על פי שהוא קאנוני לגמרי. זו בחירה תמוהה שמצביעה על עצלנות מצד המפתחת. בתכל’ס התייחסות כזו הייתה יכולה להרחיב את המשחק או לכל הפחות לגוון אותו עם דמות נוספת (או שהיא שמורה ל־DLC שיגיע מאוחר יותר, אם בכלל).

לא ניכנס כאן לכל עלילות הסרטים, אבל צריך להכיר מעט את קו העלילה הראשי אם בכל זאת רוצים לשחק במשחק ולהבין מה ומי ומו. דניאל לרוסו עובר ללוס אנג’לס עם אימו. הוא פוגש את מיסטר מיאגי, אב הבית בבניין שהוא גר בו, אבל גם מאסטר קראטה מדופלם. כשג’וני לורנס וכל תלמידי הדוג’ו של קוברה קאי מתנכלים לו, דניאל נעזר במיאגי, שמלמד אותו קראטה. בסופו של דבר דניאל זוכה בטורניר הקראטה המקומי וממשיך לפתח קריירה של קראטיסט מדופלם. בסרט השני הוא מוצא את עצמו ביפן, ובשלישי הוא נאבק בשדים של עצמו ובטרי סילבר, אחד הנבלים המטורפים של האייטיז.

בוא תרד, יש מכות. מתוך The Karate Kid: Street Rumble, יח”צ

וקס אוף!

קיצור תולדות “קראטה קיד” לדורותיו מחריף עוד יותר במהלך המשחק, השופע באיורים גרפיים מהרמה הנמוכה ביותר בואכה ילדותית ובגרפיקה חסרת השראה. הדמויות כלל לא דומות, אפילו בקטנה, לאלה שמופיעות בסרטים. אבל ניחא, לא על זה נקטול משחק שלם. אבל על הסגנון האיורי? לגמרי כן. הצבעים עכורים והכול נראה פשטני מאוד, כמו מצגת של תמונות שהמפתחים הורידו משאטרסטוק.

אוקיי, אני שומע אתכם. למי בכלל אכפת מהעלילה? באנו להרביץ. אוקיי. גם כאן המשחק לוקה בחסר בכל אספקט אפשרי. במהלך השעות שהשקעתי בו לא הצלחתי להימנע מהשוואה למשחק אחר, Teenage Mutant Ninja Turtles: Shredder’s Revenge, שעבור חובבי הז’אנר היה פשוט מאסטרפיס של עשייה, מלא בהשראה, עמוס בגרפיקה מפורטת ובוסים כיפיים להבסה. אחרי שחשבתי עליו הרבה חזרתי ל”קראטה קיד”, שפשוט מחוויר לידו בכל אלמנט. זה מתחיל במכניקות הקרב. “קראטה קיד” לא קשה לתפעול, וכמו כל משחק Beat ’em up אחר יש כאן עניין של מהירות, לחיצה על שניים–שלושה כפתורים, קצת קומבואים ויאללה, לשלב הבא. אבל המשחק הזה משום מה תקוע ולא זורם.

קשה באימונים, קשה בקרב

יש לנו אפשרות לשחק עם ארבע דמויות מרכזיות: דניאל לרוסו, מיסטר מיאגי, אלי (החברה של דניאל מהסרט הראשון) וקומיקו (החברה של דניאל מהסרט השני). לכל אחת מהן יש את המהלכים שלה ובפרט ה־Signature Move – מהלך ייחודי ועוצמתי שיכול לחסל כמה אויבים בבת אחת. הנקודות שצוברים במהלך המשחק מאפשרות לכל דמות להתחזק ופותחות בפניה יותר אפשרויות למהלכים בשילובי כפתורים שונים. התפתחות של דמות היא משהו מבורך, שכן שככל שהמשחק מתקדם הוא נעשה קל יותר באופן יחסי. ואם כבר הזכרתי את המילה “קל”, אז כדאי לדעת ש”קראטה קיד” אינו קל. כמי שאוהב ליהנות גם מהדרך אבל גם מטיפל’ה אתגר, התחלתי את המשחק ברמת מדיום, אבל הרגשתי שהיא קשה מדי בשבילי, גם בזמן לחימה באויבים סוג ב’. אחרי כמה ניסיונות עברתי לרמה הקלה ביותר. הלחימה מול האויבים הייתה באמת קלה, לפעמים קלה מדי, אבל מול הבוסים השונים גיליתי קושי יחסי. ובדיוק כשעמדתי לנטוש אותו סופית (בעיקר מחוסר עניין כללי), חזרתי אליו, השקעתי בפיתוח הדמות (דניאל במקרה הזה) והוא נעשה קל הרבה יותר.

לא קל. מתוך The Karate Kid: Street Rumble, יח”צ

אינטראקציה סביבתית: אפס

כאמור, “קראטה קיד” נטול השראה ולא מגוון. יש בו 18 שלבים בסך הכול, וזה כולל 4 מיני גיימס שבהם צוברים נקודות נוספות. לעומת זאת, במשחק של צבי הנינג’ה יש רק 16 שלבים, אבל מכיוון שמדובר במשחק הרבה יותר סוחף ואנרגטי, פשוט נדמה שהוא ארוך יותר. “קראטה קיד” רפטטיבי מאוד, גם בגזרת הפסקול שלו, שבשלב מסוים כבר סתם מציק ונשמע פשוט כמו מוזיקת מעליות על פול ספיד.

אחד האלמנטים החשובים במשחקים מז’אנר ה־Beat ’em up הוא ה־Power Ups שמקבלים במהלכם. גם בקטגוריה הזו המשחק נופל. חוץ ממאכלים שונים לחיזוק מד החיים ועצי בונסאי למד הפוקוס, אין Power Ups נוספים. גם האינטראקציה עם הסביבה היא סתמית ולא מתגמלת. כמה פעמים מצאתי את עצמי מפרק לפח אשפה את הצורה או מכסח מדחן ברחוב, אבל גיליתי לבסוף שכל זה היה לשווא. מה הטעם? לא ברור כל כך.

זה לא ה”קראטה קיד” שהכרנו

כחובב נוסטלגיה מושבע, בפרט של סרטי שנות השמונים, פלוס צופה נלהב של ג’וני לורנס ודניאל לרוסו ב”קוברה קאי”, התאכזבתי קשות מ־The Karate Kid: Street Rumble. הוא נטול כל אלמנט שיכול להפוך אותו למלהיב או למשחק שכיף לחזור הביתה אחרי יום מתיש ומעצבן בעבודה ולפרוק דרכו את כל העצבים שצברתם. המעברונים בין השלבים לא מעניינים, אין כאן שום פרט אייקוני מהסרטים, האיורים חיוורים, ובסך הכול מדובר במשחק שהיו חסרות לו כמה דקות בתנור. הדבר הכי מעניין כאן וקצת (קצת) מקורי הוא הקרבות מול הבוסים מהסרטים השונים, אבל בחייאת, זה לא מספיק כדי להחזיק מים או את השלט במשחק שחוזר על עצמו בכל כך הרבה דרכים.