הסוף של הנינטנדו סוויץ’ ככל הנראה קרב. לא נפריז ונאמר שהקונסולה מתה חלילה, אבל נדמה שמשחקים חדשים ומרתקים כבר לא נפגוש בזמן הקרוב, ולכן כל מה שנותר זה לספור את הימים והחודשים עד להכרזה המיוחלת על הקונסולה החדשה שתחליף אותה. עד שזה יקרה נינטנדו ממשיכה לסמוך על מריו, השרברב התזזיתי, שימשיך להניב עבורה רווחים ועל הדרך יצרף עוד אנשים ומשחקנים לכת הנינטנדואית. קשה להאשים אותה, כי למה לא בעצם? “סופר מריו וונדר” היה להיט בכל קנה מידה והחידושים של “אחוזתו של לואיג’י 2″ ו”פייפר מריו 2” הוכיחו את עצמם, אז כל עוד כוחו של השרברב במותנו – אנחנו בעד.

הפעם זה קורה עם Super Mario Bros Brothership, משחק שבו מריו ולואיג’י מאחדים כוחות ויוצאים יחד להרפתקה משותפת. עלילת המשחק נינטנדואית קלאסית ופשוטה יחסית: בפעם המי יודע כמה, ומסיבה שאינה ממש ברורה, שני האחים נסחפים בעל כורחם לממלכה בשם קונקורדיה. הם מגיעים לממלכה אחרי שהתרחש בה אסון של ממש – חלקיה השונים התפזרו לכל עבר באוקיינוס הגדול. המשימה של האחים, שאותה הם מקבלים על עצמם בחפץ לב, היא למצוא את החלקים הללו, לקשר ביניהם באמצעות מגדלורים מיוחדים ולהביא לאיחודה של ממלכת קונקורדיה. למסע המפרך שני האחים יוצאים על ספינת ה‏־ Shapeship Island בשיט אל האיים השונים של הממלכה, שם יפגשו בתושביהם השונים והמשונים, יצלחו משימות מורכבות, ירוויחו מטבעות ויילחמו ביצורים שונים. אבל השוס האמיתי של בראדרשיפ נגזר משמו – מערכת המשחק מבוססת על שיתוף פעולה בין שני האחים, כשעלינו השחקנים מוטלת המשימה לתזמן נכונה את המהלכים ביניהם כדי לצלוח את המשחק.

כמו סדרת אנימציה

נתחיל בגרפיקה. יש המון חדש תחת השמש, ובגזרה הזו נינטנדו יוצאת מהעור הרגיל שלה. האנימציות והנראות הכללית של בראדרשיפ הם ליטרלי תאווה לעיניים. הצבעוניות של המשחק מלאת חיים וכיפית למראה, ובאופן כללי המשחק כולו נראה יותר כמו סדרה או סרט אנימציה מאשר משחק שמורכב מפיקסל על פיקסל. המשחקים של נינטנדו לא ידועים בגרפיקה המצטיינת שלהם, אבל חובה לציין שכאן נעשתה עבודה טובה ומספקת מאוד, באופן יחסי לפלטפורמה כמובן, וזה נהדר.

משחקיות זה הכי, אחי

בכל הנוגע למשחקיות, מדובר במשחק שהוא פאן בתכליתו עם עקומת למידה סבירה. השליטה בשני האחים נתונה בידי שחקן אחד, וחלוקת הלחצנים ברחבי הסוויץ’ מניחה את הדעת. במקרים מסוימים קצת התבלבלתי בין המקש ששולט בלואיג’י לבין זה ששולט במריו, אבל ככל שמשחקים בו יותר, בראדרשיפ נעשה לידידותי יותר. מדי פעם יש פספוסים, בייחוד בקרבות (תכף נגיע לזה), אבל בגדול מדובר בחוויה כיפית ומאתגרת, בקטע טוב.

קרבות או לא להיות

מעבר לעובדה שהוא פלטפורמר כיפי, בראדרשיפ כולל גם את מערכת הקרב של מריו שרובכם מכירים ממשחקים כמו “מלך האוריגמי”. אין כאן קושי מיוחד, וכמו בשאר המשחקים, ככל שתנצחו ביותר קרבות, הרמה שלכם תעלה ומריו ולואיגי’ יתחזקו ויהיו ובעלי יכולות גדולות יותר. בסופו של דבר הכול מתבסס על תזמון, ולכן עקומת למידת המקשים היא קריטית. בקטנה. המהלכים שתבצעו על היריבים שלכם ישלבו את היכולות של כל אחד ביחד ולחוד, ותזמון נכון יניב תוצאות מוצלחות. שוב, לא משהו קריטי ממש, רק דורש קצת ניסיון, חזרתיות וזיכרון שריר.

נקודת תורפה – עלילה ודיאלוגים

נדמה שתמיד נחזור לנקודה הזו, כמו כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו. מה. נסגר. עם. הדיאלוגים. נינטנדו?! קשה לי לכמת את המילים, הדמויות והחפירות שנאמרו לכל אורך המשחק הזה. זו נקודת תורפה קריטית מאוד. העלילה אומנם חלשה ולא ממש מרתקת, אבל זה מילא. למה הדיאלוגים של המשחק ארוכים כל כך, השם ישמור ויציל? הם מוציאים את הכיף מהמשחק, “מקררים” את השחקן ומסיטים את הקשב והריכוז מהדברים החשובים באמת. אפשר בהחלט לקצר כל דיאלוג למינימום הנדרש כדי שהמשחק יהיה מובן. ממילא העלילה מעולם לא הייתה קריטית במשחקי מריו, אז למה הפעם אנחנו מקבלים מנה גדושה של ברברת ולרלרת מיותרות? כולי תקווה שמשחקים הבאים נראה שיפור בתחום הזה. זה מתיש ובעיקר מייאש.

אח שלי, תן לי יד!

בסך הכול בראדרשיפ שומר על המסורת, ואם נדבר בשפת הבומרים לרגע, הוא שומר על “הפירמה”. הוא ממשיך את דרכם של המשחקים האחרונים ומרענן את השורות של נינטנדו עם אווירה חדשנית ומודרנית, ולצד זאת ממצב את עצמו כסוג של קלאסיקה עכשווית. אוקיי, לא מדובר בשוס כמו “וונדר”, אבל הוא מצטרף בצדק ובחשק רב לפורטפוליו של ענקית הגיימינג, ובפרט לזה של מריו ואחיו לואיג’י. בבראדרשיפ יש המון פאן וצבעוניות כיפית ומרעננת ומשחקיות לא רעה בכלל, ואף על פי שהוא אחד החופרים ביותר שנינטנדו אי פעם הוציאו, אפשר למצוא בו חדוות משחק ראויה בהחלט לרגעי הפנאי ביום־יום.