העונה הראשונה של “דור ה־V” הגיעה לפני כשנתיים, לאחר עונה שלישית מאכזבת של “הבנים”, שהשאירה את גיבורי הסדרה באותו המקום בדיוק שבו היו בתחילתה, לפחות מבחינת מצבם בסיפור הכולל. הציפיות מסדרת הספין אוף לא היו בשמיים, אבל היא הוכיחה את עצמה בזכות אנסמבל דמויות מרשים, סיפור מסתורין סוחף וסיום מספק. שנתיים לאחר שידורה נדמה שכל הסיכויים הולכים כנגד ההמשך, שכן העונה הרביעית של “הבנים” רק החמירה את הבעיות העלילתיות של השלישית, ואחד השחקנים הראשיים של “דור ה־V”, צ’אנס פרדומו, שגילם את הגיבור אנדרה אנדרסון, נהרג בתאונת דרכים בדרך לקראת צילומי החלק השני. התסריטים נכתבו מחדש במהרה, והצילומים החלו במאי 2024, כחודשיים לאחר מותו.

שלושת הפרקים הראשונים של העונה השנייה, שעלו יחד לסטרימינג, הפיגו במהרה את כל החששות האפשריים. כבר בהתחלה ניתנת הצהרה ברורה שהסדרה מוקדשת לשחקן צ’אנס פרדומו. הסיפור מצליח למצוא הסבר עלילתי הגיוני למותו של אנדרה, גם אם הוא מוסבר לגמרי רק בהמשך. העלילה הכללית ממשיכה היישר מסוף העונה הראשונה: הגיבורים הצעירים נלכדו על ידי חברת ווט בכלא אלמיירה. מארי בורחת בתקופה בין העונות, ובתחילת הפרק הראשון אמה וג’ורדן משתחררים כדי להמשיך ללמוד באוניברסיטת גודולקין. שלושת הגיבורים צריכים להתאחד כדי להתמודד עם איום חדש – סייפר, הדיקן החדש והמסתורי של האוניברסיטה.

שתי תמות מרכזיות עומדות במוקד העונה: להיות שלם עם עצמך והיכולת לסלוח, גם לעצמך וגם לאחרים. עם הרעיונות הללו נאלצים להתמודד כל הגיבורים, והבולטת ביניהם היא קייט, שבגדה בחבריה בסוף החלק הראשון, ועכשיו נאלצת להפנים את טעותה ואת העוול שעשתה ולכפר על מעשיה. מארי, מן הצד השני, צריכה ללמוד לסלוח, גם לעצמה וגם לדמויות כמו קייט. אמה, שפיתחה בעבר הפרעת אכילה כדי להקטין או להגדיל את גופה, לא רק צריכה ללמוד איך להשתמש ביכולות שלה בדרך בריאה יותר, אלא גם להשלים עם מי שהיא, לטוב ולרע, עם התכונות שהופכות אותה לבן אדם טוב ועם החולשות שלה. המסעות הללו מרעננים ואפילו מרגשים ברקע היקום הטלוויזיוני של “הבנים”, שברובו מציג סיפורים מזעזעים כדי להציג סאטירה פוליטית – גם אם היא מעודנת לעומת הקומיקס המקורי של גארת’ אניס, שהוא עוד יותר קיצוני. “דור ה־V” משגשגת גם בהצגת המראות המזעזעים, גם בהגשת סאטירה אפקטיבית וגם בכתיבת דמויות עגולות.

למרות זאת, ישנן שתי בעיות עיקריות. הראשונה היא נטייה לבגוד באפיון דמויות על חשבון סצנות של ספקטקל, כמו קרבות מוגזמים למיניהם. דמויות כמו מארי נעשות לרגעים בודדים חכמות פחות משמעותית מאשר כפי שהוצגו קודם. זה פוגע באמינות הכללית של הכתיבה וגם ביכולתה לסחוף את הצופה. בעיה נוספת היא המבנה של הסיפור – בייחוד בפרקים האמצעיים – שמכניס את הגיבורים לתבניות סיפוריות חוזרות על עצמן, כמו הכליאה החוזרת ונשנית בכלא אלמיירה והבריחות הרבות ממנו.

הנבל החדש סייפר מגמד את הבעיות הללו. השחקן האמיש לינקלייטר, הידוע מביצועו עטור הפרסים בסדרה “טקס החצות” מבית היוצר של מייק פלנגאן, מגלם אותו בצורה מרשימה. הנוכחות של סייפר מטילה אימה גם על הגיבורים וגם על הצופים, גם בלי לחשוף את כוחותיו. יכולתו לעשות מניפולציה לכולם, במיוחד מארי, היא מהממת במובן הכי מרושע של המילה. הכתיבה מעניקה לסייפר חכמה עצומה, ולינקלייטר מבצע זאת בכריזמטיות מפחידה. גם כאשר מתגלים עליו פרטים נוספים ככל שמתקדם הסיפור, הנוכחות המאיימת שלו לא מפסיקה להיות אפקטיבית כפי שהייתה בתחילה.

“דור ה־V” משמרת היטב את האיכות של החלק הראשון, ולרגעים מסוימים אפילו מתעלה עליו. הסדרה מנמיכה מעט את האלגוריה הפוליטית שכמעט השתלטה על “הבנים” כדי לספר סיפור משלה. הגיבורים סימפטיים, לפעמים מעוררים השראה, ובהסתכלות רחבה עליהם לאורך כל החלק השני ניכרת כתיבה עגולה. לא רק ביצועו של האמיש לינקלייטר בולט לטובה, שכן שאר השחקנים מביאים למסך ביצועים מרשימים – במיוחד ג’אז סינקלייר, המגלמת את מארי, באחד הרגעים האחרונים. הפרק האחרון בפרט מציב את הגיבורים בסיטואציה מפתיעה, שתחבר אותם ישירות לדמויות של “הבנים” לקראת עונתה החמישית והאחרונה. הצפייה בחלק השני של “דור ה־V” היא לא רק בגדר חובה כדי להבין את מה שיתרחש בהמשך של “הבנים”, אלא גם מהנה מאוד בפני עצמה.