שלום חנוך כתב ש”תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר”. זה משפט נכון לגבי “הארי פוטר וגביע האש”, שברובו מקליל את האווירה לאחר האופל שהציג “האסיר מאזקבאן”. אבל בעולם הקוסמות קיים חוק שלפיו גם תמיד הכי מואר לפני שמחשיך, ובמקרה של “גביע האש” – מחשיך לעד. השבוע לפני עשרים שנה המוני ישראלים הלכו לצפות בסרט החדש של “הארי פוטר”, זה, שכמו שידעו קוראי הספרים, ישנה את העלילה לתמיד.

הסרט, שמבוסס על הספר הרביעי בעולם המופלא שבראה ג’יי קיי רולינג, מספר על הארי בן ה־14 (דניאל רדקליף), הילד ששרד, שמתחיל את שנתו הרביעית בבית הספר לקוסמות הוגוורטס לאחר מתקפת פתע של אוכלי המוות (קוסמי האופל שתומכים בוולדמורט) במהלך אליפות העולם בקווידיץ’. בשנה זו מארח הוגוורטס את טורניר הקוסמים המשולש, שבו שלושה תלמידים בני 17 משלושה בתי ספר שונים לקוסמות יתחרו זה בזה בשלוש תחרויות, כשהגביע האש, שתפקידו לבחור את המתמודדים, פולט את שמו של הארי, חברו רון (רופרט גרינט) מתרחק ממנו, והארי נאלץ להשתתף בתחרויות המסוכנות בניגוד לרצונו.

הדרך הכי טובה להבין את הייחודיות של הסרט היא לחלק את סדרת הספרים והסרטים: שלושת הספרים והסרטים הראשונים לחלק הילדי והקליל, ושלושת הספרים וארבעת הסרטים האחרונים לחלק הבוגר והקודר. אז מגלים ש”גביע האש” הוא המסדרון – פרק המעבר. שלושת הפרקים הקודמים נפתחו בסצנות מקסימות ואפילו קומיות עם דמויותיהם של הארי ומשפחת דרסלי, שעזרו לנו לדעת מייד איפה אנחנו ולהישאב לסיפור במהירות.

הטון החדש מונגש כבר בסצנת הפתיחה, שבה מוצגת גישה חדשה: אדם קשיש ותמים, שמעולם לא פגשנו, שומע רעש בבית שעליו הוא שומר, ומגלה בתוך הצללים שני נבלים (אחד מוכר לקהל והשני לא) מדברים עם דמות מסתורית וצרודה שאנחנו לא רואים. יחד איתו אנחנו מצותתים לשיחתם עד שהם מגלים אותו ורוצחים אותו. כבר בנקודה הזו ברור שאנחנו בסרט שונה. עד עכשיו הטובים היו בסכנה אבל תמיד שרדו, ורק הרעים מתו. ידענו שכוחות האופל רוצחים אנשים טובים, אבל זו הפעם הראשונה שראינו את זה קורה.

בהמשך אנחנו פוגשים את הארי, רון והרמיוני (אמה ווטסון) – לראשונה כמתבגרים ולא כילדים. בדרכם לאליפות העולם בקווידיץ’ הם פוגשים את סדריק דיגורי (רוברט פטינסון טרום “דמדומים”), שמוצא חן בעיני הרמיוני וג’יני ויזלי (בוני רייט). במבט אחד הסרט מבסס את חלקו השני של הטון – המעבר מסיפור ילדים לקומדיית נעורים. על שתי החתונות הללו רוקד הסרט: מההיתקלות באוכלי המוות (בלבוש הקו קלקס קלאן שלהם) לקראש החדש של הארי, ועד אחוות הנעורים של הוגוורטס והאקשן של הטורניר.

זו אולי הנקודה שמייחדת את “גביע האש” משאר הסדרה: הוא ללא ספק המצחיק ביותר בפרנצ’ייז. לאחר שכריס קולומבוס דאג לבנות את העולם תוך הישענות על ניסיונו מסרטי “שכחו אותי בבית” כדי להביא למסך את התמימות הילדית בשני הפרקים הראשונים, ולאחר שאלפונסו קוארון הביא את הגותיות ותחילת ההתבגרות בפרק השלישי, בחר הבמאי מייק ניואל להביא לשולחן את היכולות הקומיות ששייף כשעבד על “ארבע חתונות ולוויה אחת”. בראיונות סיפר שכשקרא (חלקית) את “גביע האש” הוא תכנן ליצור סרט אפל וקודר, אבל לאחר שראה את מה שקוארון עשה עם “האסיר מאזקבאן”, החליט דווקא לעשות קומדיה.

זה לא אומר שהוא במאי טוב, אבל זה מה שיצא. לכן חלקים רבים בעלילה מציגים לנו לראשונה אחוות נעורים, שטויות של טינאייג’רים (במיוחד בנים), מבוכה להתחיל עם בנות ואינטריגות רומנטיות בין תלמידי הוגוורטס לבין עצמם וגם מול תלמידי ותלמידות בתי הספר האחרים. יש לומר שניואל לקח את זה רחוק עד לרמיזות המיניות הראשונות של הפרנצ’ייז. הסצנה שהכי מדגישה את המעבר היא זו שבה פרופסור מקגונגל (מגי סמית’) מכינה את בני גריפינדור לנשף, ומאלצת את רון וויזלי לרקוד איתה סלואו צמוד. בניגוד לספרים, המבוכה והפחדנות של רון תמיד היו האתנחתות הקומיות בסרטים.

ניואל אולי לא הדגיש את הקומיות מהסיבות הנכונות, אבל כשצופים בו בדיעבד, ההומור והרומנטיקה ב”גביע האש” הם טיפת הנורמליות האחרונה שמקבלים גיבורי הסדרה. סופו של הסרט מצדיק את העובדה שהוא הראשון שדורג PG-13. הסצנה שבה פיטר פטיגרו מלווה את שרידי גופו של וולדמורט ורוצח את סדריק דיגורי תצלק לעד את הילדים שצפו בה. שיבתו לתחייה של וולדמורט היא אחד הרגעים האפלים ביותר בסרטי ילדים, ואולי אחד הבודדים שמשתמש באלימות גרפית. רייף פיינס מספק הופעה מצמררת וכריזמטית מהרגע הראשון, כזו שמקבעת את וולדמורט כאחד הנבלים הקולנועיים הגדולים ביותר, לצד ויידר ות’אנוס.

ואם כבר הזכרנו את הליהוק של פיינס, ניכר כי רמת המשחק הגבוהה בולטת מאוד ב”גביע האש”. השחקנים הצעירים צולחים בקלות סצנות דרמטיות ומאתגרות יותר משחקית, ומוכיחים עד כמה מוצלח היה הליהוק שלהם חמש שנים קודם לכן. הקאסט לצידם כולל כמה שחקנים בריטיים מהשורה הראשונה – גארי אולדמן כסיריוס בלק, אלן ריקמן כסנייפ ומייקל גמבון כדמבלדור. אליהם מצטרפים ברנדן גליסן בתפקיד אלאסטור מודי ודייוויד טננט (דוקטור הו בעצמו) בתור אחד הנבלים. כיף לראות עד כמה כולם נותנים את מאת האחוזים, אפילו שמדובר, לכאורה, בסרט ילדים. זה סוד הקסם של הסדרה: לא להתיילד, לדבר אל כל הקהלים בגובה העיניים, לתת להם דמויות שקל להתחבר, והכי חשוב – נו פאן אינטנדד – לשמור על קסם.

ראוי לציין לסיום שקסמם של הסרטים נשמר גם בדיבוב העברי המצוין, שכולל שחקנים אנונימיים לצד רבקה מיכאלי כמקגונגל וששון גבאי בתפקיד מודי. גם בעברית כל המדבבים המקוריים נשארו לכל אורך הסדרה.