עזיז אנסרי, לנצח טום מ”מחלקת גנים ונוף”, ביים וכתב את סרטו הראשון (לאחר שעשה זאת בסדרה “מומחה לכלום”, שיצר), ובו הוא מגלם את ארג’, בחור לא מבוגר אך גם לא צעיר, שכמו רבים בגילו סיים את לימודיו והתאכזב לגלות שלא ממתינה לו עבודה. הוא נאלץ לחיות במכוניתו ולעבוד במשרות מזדמנות ושוחקות כדי להחזיק איכשהו את הראש מעל המים בתוך שגרת חיים שהוא שונא. הוא פוגש את ג’ף (סת’ רוגן), הייטקיסט עשיר שחי את החלום, שמעסיק אותו בתור העוזר שלו. אך כשהקשר ביניהם עולה על שרטון, ג’ף מפטר את ארג’ ומדרדר אותו לנקודת השפל של חייו. כאן נכנס לתמונה גבריאל (קיאנו ריבס), מלאך כושל שמרחם על ארג’, וכמו בהרבה סיפורים – מחליף את חייו עם אלה של ג’ף, במטרה להראות לו שכסף לא יפתור את הבעיות שלו.

לאורך כל הקריירה שלו השתמש אנסרי בקומדיה כדי לשלב בין נקודות אישיות עבורו לבין מסרים ברומו של עולם. הוא עשה זאת במופעי הסטנדאפ שלו ובסדרה “מומחה לכלום”, שבהם השמיע ביקורת נוקבת נגד הוליווד ומוסד הנישואין לצד הומור עצמי על זוגיות ועל חוויותיו כשחקן. גם מי שלא יסכימו עם טענותיו לא יוכלו להכחיש שזה תמיד נעשה ממקום אישי ורגשי, ולא ממקום מטיף או מתנשא. ובעולם שבו נדמה שהכול מטיף ומתנשא היכולת הזאת היא כישרון, והיא באה מצוין לידי ביטוי ב”מזל משמיים”.

הסרט לועג (לפעמים מתוך קנאה לגיטימית) לתרבות חיי העושר, ולאו דווקא לאנשים שזכו לחיות אותם – הם קלולסים, אבל הם לא בני זונות. בראש ובראשונה מדובר בקומדיה כיפית שחברים יוכלו לצפות בה יחד ולהיקרע מצחוק עם אולם מלא. הביקורת בסרט מועברת בקלילות מכיוון שהמסר שלה לא חתרני, אלא רק מודע למציאות ומבקש חיים הוגנים יותר לכולם.

הדמות של ארג’ לא יכולה להיות יותר חביבה או מעוררת אמפתיה. הלב יוצא אליו לאורך כל הסרט, גם בגלל העובדה המצערת שקל כל כך להזדהות איתו, אבל בהחלט גם בזכות ההופעה המוצלחת של אנסרי, שנוסף על הכישרון הקומי שלו, מפגין פגיעות ורגישות, וכשהוא סוף־סוף חי טוב כאיש עשיר הקהל שמח בשבילו. ההישג הגדול יותר הוא שדמותו של רוגן אהובה לא פחות. היה קל הרבה יותר לכתוב תסריט חד־ממדי שמציג את המציאות בשחור ולבן, אבל ההפתעה המרעננת הייתה הגילוי שהעושר שלו לא סותר את העובדה שמדובר באדם מגניב בעל לב טוב. אומנם הוא לא תמיד מקבל את הבחירות הנכונות, והוא התחיל מנקודת פתיחה פריווילגית יותר מאשר רוב האנשים, אבל הוא חביב וכיפי, והצופים נהנים מחלקו בסיפור לא פחות משל ארג’. רוגן נהדר בתפקיד, וכיאה לסרטי באדי סוואפ, מחליף את הלוזר הסטלן בבחור מצליח ולא עושה סמים אפילו פעם אחת לאורך הסרט.

אחת מנקודות החולשה בסרט היא דווקא קיאנו ריבס. מי שהיה אחד הסטארים הכי גדולים של הניינטיז נעלם, ואז המציא את עצמו מחדש כג’ון ויק, מעולם לא התפרסם בזכות יכולות המשחק שלו. הטקסטים שלו מוגשים במונוטוניות, וזה אולי עובד לרוצח שכיר אבל פחות לדמות של מלאך אימפוטנט. לרוב המשחק שלו עובד, אבל לפעמים גם לא. אחת הסצנות הכי מצחיקות שבה הוא מככב מעוררת תחושה שהיא הייתה מצחיקה יותר על הדף מאשר על המסך. זה אחד הדברים המבאסים בסרט: הוא יכול היה להצחיק יותר. הוא טוב מאוד כמו שהוא, אבל משאיר תחושה של פוטנציאל שלא מומש עד סופו. ייתכן שההומור המתון והמסר הנקי שלו היו מתחלפים בהומור אדג’י ושובבי יותר אם היה יוצא לפני עשרים שנה.

אבל בעייתו העיקרית של הסרט היא שהוא לא מספק די הצורך מבחינה סיפורית. הוא מתחיל מקו העלילה של ארג’, מייצר איתו הזדהות ואז קופץ לזה של ג’ף, מייצר גם איתו הזדהות, ופתאום גבריאל הוא הדמות הראשית במהלך משלו. במקום קו עלילה אחד, התסריט כולל מיני קווי עלילה שנקטעים לפני שבאמת הביאו את הצופים על סיפוקם.

כשמדברים על היעלמות הקומדיות ומתגעגעים אל תור הזהב של הניינטיז ושנות האלפיים, אנשים ברשתות מספרים שכשצפו ב”סופרבאד” נאלצו לשבת על המדרגות בשביל מקום פנוי, ומתארים איזו חוויה מדהימה זו הייתה עבורם לצחוק ולהתרגש מזה. “מזל משמיים” היה יכול להגיע לאותם גבהים ולהיות קלאסיקה עתידית שאנשים יצטטו ביציאה מהאולם וירוצו להמליץ לחברים שלהם. במקום זה הוא מספק סרט מצחיק וסופר כיפי שעשוי להישאר עם הצופה הרבה אחרי הצפייה בו. עם ההצלחה הזאת, לצד “האקדח מת מצחוק”, אפשר להסתכל על חצי הכוס המלאה: אומנם הקומדיות הן לא מה שהיו פעם, אבל אנחנו צעד אחד קדימה בדרך לשם, ואם נצפה בהן בקולנוע במקום להמתין לסטרימינג, אולי הן יחזרו טיפה יותר מהר.