בסוף השבוע עלה לאקרנים הסרט החדש “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון”, המגיע 28 שנים אחרי הסרט הראשון שהתחיל את הסאגה והפך לאבן דרך בז’אנר סרטי האימה של שנות התשעים. הסרט המקורי עקב אחר בני נוער שניסו להסתיר תאונת “פגע וברח” ומצאו עצמם נרדפים על ידי רוצח מסתורי שמבקש לנקום את מה שהם עשו בקיץ האחרון. הגרסה החדשה, או ליתר דיוק ההמשך, מביאה אותה עלילה בניסיון לרענן גם את הז’אנר וגם את הסיפור.

הסרט נפתח עם אווה ברוקס (צ’ייס סוי ונדרס), ששבה לעיר הולדתה לכבוד חגיגות האירוסין של חברתה הטובה דניקה (מדלין קליין) ובן זוגה טדי (טיריק וית’רס), ושם היא מתאחדת עם אהובה מהתיכון, מיילו (ג’ונה האוור-קינג, “בת הים הקטנה”). לאחר המסיבה החברים יוצאים לנסיעה לילית כדי לצפות בזיקוקים לזכר הימים הטובים, ופוגשים בסטיבי, צלע נוספת מהחבורה הישנה, שעם השנים התרחקה מהם, והיא מחליטה להצטרף אליהם. כשהם חונים את הרכב בצד כביש מפותל, טדי השיכור משתטה בכביש וגורם לרכב אחר לסטות ולהתדרדר לתהום. החבורה, מלבד אווה, שרוצה לדווח על המקרה למשטרה, מחליטה לשמור את האירוע בסוד, ובעזרת אביו של טדי מצליחה לטשטש את המקרה. כעבור שנה מקבלים החברים פתק מסתורי עם הכיתוב “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון”, ומבינים שהם נמצאים במלחמת הישרדות מול רוצח שזהותו לא ידועה המבקש לנקום.

כבר נעשו המון חידושים לסרטי אימה שניסו להביא את הסיפורים המצמררים למקום חדשני יותר אך גם להישאר נאמנים למקור. גם כאן נעשה ניסיון להביא חידוש שידבר אל הדור של ימינו ובד בבד יחבק חיבוק נוסטלגי את הדור שגדל על סרט המקור. אך “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” מפספס בענק. המטרה היא לא להסביר את הרוצח או לחפש עומק בתוך מעשה נורא והשלכותיו. המטרה היא להפחיד.

רבים מסרטי האימה הגדולים תמיד החביאו מאחורי הזוועות שלהם אמירה נוקבת, בעיקר כלפי החברה. האמירה השתנתה בהתאם לתקופה ולדור, אך התבנית נשארת די זהה: בני נוער חרמנים או תמימים, מסטולים או פיכחים, מפונקים או חרוצים, חסרי דאגות או לחוצים, שעוטפים אותם הורים לא מתפקדים – הקורבנות המושלמים. “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” בגרסתו הנוכחית מנסה לחדש את התבנית הזו ממש טיפה בהתאם לשנת 2025: זהות מינית היא משהו פתוח ומשתנה מאוד, התאהבויות הן קצרות טווח והמודעות העצמית היא הרוצח השקט.

הדמויות בסרט הן מראה מעוותת ועצובה לדור ה־Z, ואולי זו הייתה מטרתה של במאית הסרט, אבל מה שהתחיל כרעיון מעניין הידרדר מהר מאוד לרצון להקיא את כל הסלוגנים שכבר נמאס לשמוע: נשים הן לא משוגעות אם הן מנסות להיות חזקות, גברים הם האשמים העיקריים וכוח נשי זה כל מה שצריך כדי להפוך את העולם לטוב יותר. הדמויות בסרט מודעות כל כך לעצמן ולחוויות שלהן, שהן לא מצליחות בכלל להבין את גודל הסכנה שרודפת אותן. רגע אחד מישהו נרצח ושנייה אחר כך מדברים על שגרת טיפוח כדרך להתמודד עם האבל. מה?! אין פלא שהסרט לא מעורר שום יכולת לחוש אמפתיה כלפי הדמויות חסרות האופי והשטחיות , כך שכל מה שהקהל רוצה הוא שהרוצח ישרוד כדי לספר על הטראומה שחווה מדור ה־Z.

התבנית של סרטי אימה, בסופו של דבר, היא די זהה – ישות כלשהי מנסה לרצוח מסיבותיה שלה, ולרוב הקורבנות הם אותם קורבנות. אך כפי שהתאימו את התבנית הזו לשנות השישים, השמונים, התשעים והאלפיים המוקדמות, גם כאן צריך היה לדעת איך להתאים סרט שנשען על שלושה עשורים ולהמציא את עצמו מחדש. זה לא קרה. אין שום תחכום בסצנות הרצח, שום עומק בדמויות, שום עומק בסיפור ושום אימה. מה כן יש? ניסיון עלוב ליצור אפקט של הפחדה במוזיקה מותחת שנקטעת בשקט רועם, אך גם את המניפולציה הקולנועית המוכרת הזו לא מצליחים לעשות היטב.

נוסף על כך, הסרט מבולגן וקופצני, והוא לא מצליח לבנות רצף עלילתי הגיוני, בעיקר בגלל השינויים במצב הרוח של הדמויות, שלא יכולות להחזיק סצנה במלואה, כנראה גם בגלל משחק גרוע ואנמי יותר מבלה ב”דמדומים”. ניכר כי בצילום לא הושקעה שום חשיבה אומנותית, לא נעשה שימוש חכם בקומפוזיציה והוא לא תורם לבניית הסצנה, אלא מחזק את תחושת השטחיות של הסרט.

“אני יודע מה עשית בקיץ האחרון” 2025 לא רק שלא מכבד את הסרט הראשון, אלא דורך עליו והורס כל רצון לצפות בו שוב. אין מחשבה, תחכום ויצירתיות ברציחות בסרט. הוא חוזר על תבניות של סרטי אימה משנות התשעים, אך ללא המתח והמסתורין שאפיין אותם. לא היה כאן שום ניסיון להמציא את הסיפור מחדש או למצוא דרכים להשאיר את הצופים דרוכים למה שעומד לקרות. במקום זאת יש כאן סרט מגוחך עם קלישאות מעייפות שהורס לחלוטין את הנוסטלגיה של הראשון בסדרה, וגורם לרצות לצרוח למסך, לא מהפחד אלא מהתחינה “די עם סרטים גרועים!” מישהו צריך לשלוח מכתב ליוצרי הסרט ולכתוב להם “אני יודע מה עשית בקיץ האחרון: סרט ביזיון”.