מי זוכר את רירי ויליאמס? כנראה אף אחד, חוץ ממעריצי מארוול אדוקים ועיוורים. ובכל זאת, הנה תזכורת קלה: הגרסה הנשית והצעירה של טוני סטארק הופיעה לראשונה ב”הפנתר השחור: וואקנדה לנצח” (2022), ובשנים שעברו מאז נדחסה ויליאמס לתוך מחשכי הזיכרון הקולקטיבי, יש מצב אפילו בזה של קברניטי מארוול. חמש שנים מאוחר יותר ויליאמס, בגילומה של דומיניק ת’ורן, מקבלת במה משלה בסדרה “איירון הארט”, שעלתה בשבוע שעבר לדיסני+. דווקא בזמן שהיקום הטלוויזיוני של מארוול מתפורר וקורס לקרקע, בסדרה הנ”ל ענקית הקומיקס מראה ניצנים של תקווה מחודשת. אבל זה לא הזמן לפתוח את השמפניות.

רירי ויליאמס היא גאונה טכנולוגית טוני סטארק סטייל. ב”וואקנדה לנצח” היא הפגינה יכולות טכניות גבוהות והשוויצה בחליפה שלה שעליה התנוסס הלב הבוהק. בסדרה החדשה ויליאמס כבר מפתחת תיאבון ומנסה לבנות חליפה מתקדמת יותר במעבדות המכללה שבה היא לומדת. ניסוי לא מוצלח אחד יותר מדי גורם להנהלה לחפף את ויליאמס מספסל הלימודים. אבל היא לא פראיירית – היא מפלחת את החליפה שבנתה וטסה איתה הביתה לשיקגו. בין לבין הסדרה מציגה באופן מדוד את העבר הטראומתי של ויליאמס, שאיבדה את אביה החורג ואת נטלי, חברתה הטובה ביותר, בעקבות ירי תועה בין כנופיות. נחושה להביא את יכולות החליפה שלה למקסימום, ויליאמס, שצמאה לקאש מאני מזומני כדי לעשות את זה, מצטרפת לצוות פושעים תחת הנהגתו של פרקר רובינס (אנתוני ראמוס, “טוויסטרס”) המסתורי ובעל האובססיה לברדס הקסום שלו.

כל כך הרבה דברים שליליים אפשר להגיד על היקום הטלוויזיוני של מארוול – וכולם נכונים: הוא לא טוב, הוא קרינג’י, הוא רע לאנושות, לא אכיל, מנותק ובכללי מיותר מאוד. “איירון הארט” המארבונה מצטרפת לגלריית הסדרות הללו בעיתוי הכי גרוע מבחינתה, שבו הביג שוטס של התאגיד כבר השכילו להבין שטעו כשהעדיפו בטמטומם כמות על פני איכות. הם פעלו כמו הצבא הרוסי בזמן מלחמת העולם השנייה, ששלח את כל הכוחות שלו לשדה הקרב כגוש אחד – משהו טוב בטוח יצא מזה. ובכן, לרוסים זה עבד איכשהו והם ניצחו במלחמה. אבל מארוול רק הפסידה מהמהלך הזה.

הבעיה העיקרית של “איירון הארט”, שחוזרת על הטעות הפטלית של “אקו” הכושלת: היא קצרה מדי. ולא בקטע של “אוף, באסה, בא לנו עוד”. שישה פרקים לא מספיקים לעיכול הדברים, להעמקת מערכות היחסים או לדבר הכי בסיסי שחושבים עליו בזמן שכותבים תסריט – אפיון דמויות. ב”איירון הארט” הכול קורה מהר כל כך, ושום “זמן קולנועי” לא מתקבל על הדעת. התחושה היא שרירי התקמבנה ועוברת תהליך “גיבורות אקספרס במסלול המהיר לגיבור המזהיר”. וכשהכול קורה מהר כל כך, בלי התעכבות על הדברים החשובים באמת, קשה לשים את האצבע על האלמנטים החיוביים שמבצבצים בין הסצנות.

לפני שהטקסט הזה יעבור להתמקד בגיבורה שעומדת במרכז הסדרה, ראוי לתת מקום לנבל(ים). הנבל המרכזי הוא פרקר רובינס AKA הברדס, המוכר מדפי הקומיקס. רובינס נעזר בגלימה מכושפת להשגת מטרותיו הנלוזות, קרי שוד וביזת אנשים עשירים מתוך מחשבה שהוא סוג של רובין הוד. אבל רובינס הטלוויזיוני הוא נבל לא טוב, לא מנומק מספיק, וחוץ מילדות קשה וחרא של אבא שהביא אותו עד הלום שום דבר לא ידוע עליו. ואז יש את זיק סטיין (אלדן ארנרייך, “סולו”), הבן של אובדיה סטיין אללה ירחמו, פטרונו של טוני סטארק ז”ל. גם כאן העלילה סביבו וסביב מערכת היחסים ההפכפכה שלו עם רירי מחופפת לחלוטין, לא מתקבעת בלבב פנימה ולא באמת אכפת למישהו מה יהיה בסופה.

ומה לגבי הגיבורה? וואלה, יש כאן נקודה חיובית לטובת “איירון הארט”. דומיניק ת’ורן היא ליהוק טוב והיא מצליחה להיכנס לתוך החליפה עם סוואג שמגיע היישר משכונות הפשע של שיקגו, אמינה הרבה יותר ומשכנעת מהנבלים של הסדרה. המשחק החביב של ת’ורן מוסיף אותנטיות לדמות הפוסט־טראומתית והחרדתית של רירי ובעיקר ל”איירון הארט”, שנשענת רובה ככולה על הניסיון להתחבר לקרקע, לחיים קשוחים באזור מוכה אלימות וכנופיות של פושעים. מבחינת המסר והרעיון המרכזי, הסדרה החדשה של מארוול נראית מגובשת הרבה יותר מכל השאר, לרבות אלה שכיכבו בהן נשים בתפקיד הראשי. חידה: מה הקטע של “שי האלק”? ולא, טוורקינג מטופש וקרינג’י הוא לא תשובה. לב הברזל יודעת מה היא רוצה להיות – קול של קהילה, בוקס בבטן, מראה חברתית סדוקה. הבעיה היא הכלים הדלים שיש ברשותה כדי להביע אותם.

למרות כל המחמאות, קשה שלא לחשוב ש”איירון הארט” היא סדרה מיותרת. כלומר, זה בסדר שהיא משובצת בלוח השידורים, שכן היא לא מזיקה לבריאות, אבל היקום הרחב של מארוול היה יכול להסתדר יופי טופי בלעדיה. הצפייה בפרק הסיום שלה מלמדת שהיא פשוט שער כניסה לדמות אחרת. וזה משהו שמארוול כבר נעשתה מומחית בו: יצירת תוכן בינוני, בואכה סתמי ורדוד, רק כדי להכניס דמות שהקהל צמא לה, ליקום שלה. במקרה הזה יצא לה טוב. אם מארוול וקווין פייגי ישכילו לקחת את האלמנטים שעובדים טוב ב”איירון הארט” ולתרגם אותם לדברים מהותיים הרבה יותר בסדרות הבאות שלהם, אולי הרווחנו את היקום הזה מחדש. ואם לא, גם ככה זה היה מחורבן מלכתחילה, אז עוד קצת גם ככה לא יזיק.