בום-בום-בום… האם אתם שומעים את התופים? חוזרים לג’ונגל של 1995.

יש סרטים שאתה זוכר, ויש סרטים שאתה מרגיש. “ג’ומנג’י” לגמרי שייך לסוג השני. זה סרט שגדלתי עליו, כזה שהייתי עוצר בו באמצע הזפזופים כי “אה, זה ג’ומנג’י, אי אפשר להעביר”. הצפייה בו שוב היום, כמעט שלושים שנה אחרי שעלה לראשונה לאקרנים, היא חוויה מוזרה ומרגשת בו־זמנית. מצד אחד רואים את הגיל באפקטים, בקצב ואפילו בתלבושות, אבל מצד שני הקסם עדיין שם. השבוע, ברגע של חולשה נוסטלגית (או סתם דחיינות מול הטלוויזיה והרצון לחגוג לו 30) החלטתי לחזור לסרט הזה. לא לרימייקים הבינוניים עם דה רוק, אלא למקור, ליצירת המופת מ־1995. אני חייב להודות – היה לי חשש קל. אתם מכירים את זה שאתם חוזרים לסרט שאהבתם כילדים ומגלים שהקסם נעלם? שהאפקטים נראים כמו עבודת יצירה בגן חובה והעלילה מטופשת? אז זהו, שבמקרה של “ג’ומנג’י” זה לא קרה. כלומר, בערך. כן, הקופים נראים כיום קצת כמו בובות פלסטלינה שעברו יום רע במיקרוגל. אבל הלב של הסרט? הוא פועם חזק מתמיד.

למי ששכח (או היה תקוע בתוך המשחק ב־30 השנים האחרונות), בואו נעשה יישור קו זריז. העלילה, המבוססת על ספר הילדים הקצר והמטריד של כריס ואן אלסבורג, היא בעצם סיוט אחד ארוך ומתמשך במסווה של הרפתקה משפחתית. הסיפור מתחיל ב־1969, כשאלן פאריש, ילד בודד ממשפחה עשירה, מוצא משחק לוח מוזר באתר בנייה. הוא מתחיל לשחק עם ידידתו שרה, ואז קורה הדבר הכי טראומתי שיכול לקרות לילד: המשחק שואב אותו פנימה, אל תוך הג’ונגל, לעיני חברתו המבועתת. קופצים קדימה ל־1995. שני יתומים, ג’ודי ופיטר (קירסטן דאנסט הצעירה והמוכשרת להפליא ובראדלי פירס), עוברים לגור באחוזה הנטושה של משפחת פאריש. הם מוצאים את המשחק, מטילים את הקוביות ומשחררים בטעות את אלן פאריש המבוגר (רובין ויליאמס הגאון), שבילה 26 שנים בגיהינום ירוק ומסוכן. מכאן והלאה הסרט הוא רכבת הרים של הרס: אריות, צמחים טורפים, צייד פסיכופת בשם ואן-פלט ושיטפונות בתוך הבית. הגאונות של העלילה טמונה בסיכון האמיתי שבה. בסוף הם מצליחים לסיים את המשחק, צועקים “ג’ומנג’י” והזמן חוזר אחורה ל־1969. אלן ושרה שוב ילדים, אבל יש להם זיכרון מכל מה שקרה. זה סוף מדהים שמלמד אותנו על תיקון טעויות ועל ההשפעה של בחירות, אלמנט עמוק שלעיתים נדיר למצוא בסרטי ילדים מודרניים.

אבל למה הסרט הזה כל כך טוב? התשובה מתחילה ונגמרת בשם אחד: רובין ויליאמס. העולם התברך בכישרון של האיש הזה, ו”ג’ומנג’י” הוא דוגמה מושלמת ליכולת שלו ללכת על החבל הדק בין קומדיה לטרגדיה. אלן פאריש הוא לא סתם גיבור פעולה; הוא ילד בן 10 הכלוא בגוף של גבר בן 40. הוא מפוחד, הוא נלהב והוא נושא צלקות נפשיות אמיתיות. ויליאמס מצליח להצחיק אותנו כשהוא מתקלח לראשונה אחרי עשורים או נבהל ממכונית משטרה, אבל שובר לנו את הלב כשהוא עומד מול הקבר של הוריו ומבין שאיחר את המועד. גם הדינמיקה עם השחקנים לצידו היא לא פחות ממעולה. ג’ונתן הייד, שמשחק בתפקיד כפול ומבריק בתור אבא של אלן (הקשוח והמרוחק) והצייד ואן-פלט, שמנסה להרוג אותו, נותן לנו שיעור פסיכולוגי מרתק: הפחד הגדול ביותר של אלן הוא אכזבת אביו, והמשחק מחצין את זה בדמות צייד שרודף אחריו.

בואו נדבר רגע על הפיל שבחדר (או הקרנף ששובר את הספרייה): בשנים האחרונות קיבלנו את “ג’ומנג’י: שורדים בג’ונגל” והמשכיו. הם סרטים חמודים, באמת. דוויין ג’ונסון וקווין הארט הם צמד מצחיק, והאקשן סבבה. אבל… זה פשוט לא אותו הדבר. ההבדל הגדול טמון בפורמט. הסרטים החדשים הפכו את ג’ומנג’י למשחק וידאו. הדמויות נשאבות לתוך עולם דיגיטלי, יש להן “פסילות” ויכולות מיוחדות. זה כיף, אבל זה סטרילי. הקסם של הסרט המקורי היה דווקא בפיזיות שלו. המשחק פלש אלינו. היה משהו מבעית ומדהים בעדר של זברות ופילים דורס מכוניות ברחוב רגיל לחלוטין. אז נכון, אם תצפו היום ב”ג’ומנג’י” בטלוויזיית 4K ענקית, הקופים ייראו קצת מגוחכים והאריה ייראה קצת נוקשה. אבל אם תצליחו להסתכל מעבר לפיקסלים שהתיישנו, תמצאו סרט שהוא קפסולת זמן מושלמת. זהו סרט שמזכיר לנו תקופה שבה משחקי קופסה היו מרכז העניינים, שבה הרפתקאות התרחשו מחוץ למסך (או לפחות יצאו מתוכו לעולם האמיתי) ובה רובין ויליאמס היה כאן כדי לגרום לנו לחייך ולדמוע בו־זמנית.