שנתיים לאחר יציאת “ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש” אולפן האנימציה של סוני חוזר עם “ציידות השדים של הקייפופ”, שהגיע היישר לסטרימינג. בדומה לקוטלת בסדרה “באפי”, בסרט הזה להקת קייפופ יוצאת להגן על העולם מפני איום קיומי של שדים. כבר בדקות הראשונות, כהקדמה קצרה, מוצגות הדמויות הראשיות – זואי, ראפרית מעט משונה, מירה, הזמרת הפרועה, ורומי, הזמרת הדיווה – והאיום החדש, להקת שדים מתחרה. מהר מאוד מתגלה כי הסיפור הוא לא בדיוק כפי שנדמה, והסרט דווקא מתמקד בדמותה של רומי על חשבון חברותיה ללהקה.

שני המרכיבים הבולטים והאיכותיים במיוחד ב”ציידות השדים של הקייפופ” הם האנימציה והמוזיקה. איכות האנימציה התלת־ממדית היא מרשימה, כפי שאפשר היה לצפות מהאולפן שיצר את “ספיידרמן” ו”משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות”. מעבר לשילוב המפורסם של תלת־ממד ואנימציה מסורתית, סצנות המוזיקה משתלבות היטב עם הסביבה הוויזואלית, בייחוד בשיר הראשון של להקת השדים, שבו התפאורה משתנה לצבעונית ופסטלית בהתאם למילים הקלילות של השיר. האנימציה בולטת גם בעיצוב שלה, והיא שואבת השראה ממסורת קוריאנית וגם מאנימה. התלבושות של הדמויות משלבות אביזרים עתיקים, כמו קמע הנורגאי (Norigae), שמעניק מזל, או השדים, שעוצבו כמו מלאכי מוות קוריאניים. הבעות הפנים של הדמויות חורגות מסגנון האנימה המצוי, תוך שימוש בסגנון צ’יבי חמוד ומוגזם. ההנפשה בסצנות האקשן גם מצוינת, ומאופיינת בתנועה מדויקת ובשימוש מצוין בשינויים במהירות הפריימים. הסרט תמיד מציג משהו מעניין בחזותו, ואין אף רגע דל.

מוזיקת הקייפופ בסרט לא מאכזבת. אומנם היא לא תשכנע שונאי קייפופ לשנות את דעתם, אך עבור צופים ללא דעה קדומה או עבור מעריצי הסגנון – המוזיקה מעשירה את חוויית הצפייה. המילים תמיד משרתות את העלילה, בדומה למחזמר מסורתי, אף על פי שהסגנון לקוח הישר מהקייפופ, המאופיין בשילוב סגנונות אקלקטי של פופ, ראפ ומוזיקה אלקטרונית. השירים נוצרו בשיתוף פעולה עם מפיקים שעבדו עם הרכבי הקייפופ הגדולים, כמו בלאקפינק ו־BTS. חלק ממילות השירים כתובות בקוריאנית, ומכיוון שאת השירים מבצעים זמרים אמריקאים־קוריאניים מקצועיים הם מבוצעים היטב ובאופן אותנטי, והשירה עצמה נשמעת מצוינת ומדויקת. הזמרת EJAE מצטיינת בתור רומי, בזכות מנעד ווקאלי מרשים שמשדר היטב את האופי של דיוות פופ.

גם שחקני הדיבוב עשו בסרט עבודה נפלאה. רובם הגדול אינם שחקנים מוכרים במיוחד, אבל אפשר לזהות ביניהם כמה שחקנים אייקוניים, כמו דניאל דיי קים (סדרת המשחקים “סיינטס רו”, “אווטאר: כשף האוויר האחרון”), קן ג’ונג (“בדרך לחתונה עוצרים בווגאס”, “קומיוניטי”) ולי ביונג-הון (“ראיתי את השטן”, “משחק הדיונון”). ארדן צ’ו (“זאב צעיר”) מדבבת את רומי ומעבירה את כל הרגש הדרוש עבור המסע שלה בסרט של לקבל את עצמה. אן יו-סאופ מדבב היטב את ג’ינו, המנהיג של להקת השדים, וגם דמותו זוכה לכתיבה יפה.

“ציידות השדים של הקייפופ” קרוב מאוד להיות אחד מסרטי האנימציה הטובים של השנים האחרונות, לצד יצירות כמו “פינוקיו” או “החתול של שרק: משאלה אחת ודי”. בתוך פחות מתשעים דקות הסרט בונה עולם שלם ומשלים קו עלילה בהיקף רחב, אבל זה לא נעשה ללא כמה פשרות. הפגם הגדול ביותר הוא דווקא אורכו הקצר של הסרט, משום שזואי ומירה נדחקות לשולי העלילה, אף על פי שלכאורה הן עוברות תהליכי התפתחות עצמית, בדומה לרומי. זה אחד מהליקויים שלא פוגעים אקטיבית בסרט בזמן הצפייה, אבל בגללם סיומו מספק ומשכנע פחות. חבל ההצלה כאן הוא המסע של רומי לקבל את עצמה. מכיוון שהסרט מקדיש לו זמן מסך נדיב, סופו טוב בכל זאת.

לא כל סרט צריך להציג סיפור שאף פעם לא ראינו; לפעמים מספיק שהסרט פשוט יהיה כיפי, וזה מה ש”ציידות השדים של הקייפופ” עושה היטב. יש כאן מגוון קלישאות, כמו “יריבים לנאהבים” או עצם העלילה שעושה מחווה ל”באפי” – אבל הכול איכשהו משאיר טעם טוב לאחר הצפייה בו. הקרדיטים בסוף הסרט מדגישים כי זהו סיפורה של מגי קאנג, וכל הרגשות שעולים מתוך הצפייה מעידים על התשוקה האדירה מאחורי כתיבתו. כמו שאחד השירים בסרט אומר, לפעמים (כמעט) הכול יכול להיות זהוב, כל עוד נמנעים מהדיבוב המזעזע של נטפליקס לעברית. הצפייה מומלצת בחום לכל חובבי האנימציה, גם לאלה שאינם בהכרח מעריצי קייפופ, וודאי למעריצי הקייפופ עצמם.