אחד הדברים הכיפיים בהערצת סרטי אימה הוא גילוי קולות חדשים ומקוריים בכל שנה. בשנה שעברה היה זה הבמאי־תסריטאי אוסגורד פרקינס, שפרץ למיינסטרים עם הלהיט “לונגלגס” לאחר שיצר שלושה סרטי אינדי מוכרים פחות. בן רגע היוצר, ששמו של אביו (אנתוני פרקינס, נורמן בייטס מ”פסיכו”) הלך לפניו, זכה לביקורות משבחות שהשוו את סרטו למותחנים פסיכולוגיים קלאסיים, בהם “שתיקת הכבשים” ו”שבעה חטאים”. וכהוכחה שקולנוע מקורי לא מת – “לונגלגס” הרוויח יותר מ־120 מיליון דולר, והיה לסרט המרוויח ביותר של חברת ניאון העולה. מאז הם שיתפו פעולה פעמיים השנה: בפעם הראשונה עם “הקוף”, עיבוד של פרקינס לסיפור קצר מאת סטיבן קינג, ועכשיו עם “קיפר” – הפעם לא עם תסריט של פרקינס.

הסרט מספר על ליז (טטיאנה מסלני, “שי האלק”) ובן זוגה, ד”ר מלקולם וסטברידג’ (רוסיף סאת’רלנד), שיוצאים לחופשה רומנטית בבקתה לכבוד חגיגות השנה לזוגיות שלהם. כשמלקולם נאלץ לנסוע לעיר בגלל העבודה, ליז, שנשארת לבדה, נחשפת לאט־לאט לסיוטים ולאי סדרים במציאותה. כל פירוט נוסף על העלילה יהיה בגדר ספוילר.

כמו בשאר הפילמוגרפיה שלו, פרקינס מוכיח בסרט הזה עד כמה הוא חי ונושם את ז’אנר האימה. הסרט כולל רגעים שהם לא פחות ממופת קולנועי, ויזואליות עוצרת נשימה, צילום חכם של ג’רמי קוקס, שמצליח ליצור תחושות קלסטרופוביות באמצעות שימוש בזוויות סגורות, ומפגשים עם דמויות מסיוטיה של הגיבורה, שאגב מעוצבים לעילא ועילא. כל האלמנטים הללו, בתוספת המנגינה המטרידה, הם כלי משחק שפרקינס יודע לשחק איתם ברמה הגבוהה ביותר. אין ספק שמבין השמות החדשים שפרצו בשנים האחרונות לז’אנר קולו של פרקינס הוא אחד המיוחדים בהם.

נקודה שכמעט ולא מדוברת כשמשבחים אותו היא עד כמה מעבר ליכולות ההפחדה וההטרדה שלו, פרקינס מוכיח את עצמו כבמאי של שחקנים. זה נראה מובן מאליו, אבל בניגוד ללא מעט במאים שחזקים יותר בפן הוויזואלי ולא בהדרכת השחקנים, והפוך, פרקינס יודע להוציא מהשחקנים שלו הופעות אמינות ומסורות.

טטיאנה מסלני, שגילמה חמש דמויות ב”אורפן בלאק” ונחשבה לאחד הדברים הבודדים הטובים בסדרה “שי האלק”, קיבלה לידיה דמות מאתגרת אותה היא צולחת באופן שלא מאכזב למי שמכיר את יכולותיה. כמובן ששאר הקאסט, בהם סאת’רלנד, נהדרים לא פחות, אך האותנטיות שלה היא מה שתורם לחלקים המוצלחים של הסרט.

אך למרבה הצער, התחושה ש”קיפר” מעלה היא שהפלוסים שלו, טובים ככל שיהיו, לא מרככים את החסרונות שלו. לעתים בשיחות קולנוע יגידו על סרט ש”לא מומלץ לצפות בו כשעייפים”. לכאורה זו אזהרה מטופשת כי באף סרט לא מומלץ לצפות עייפים, אך כאן במיוחד. הקצב איטי מדי, והעלילה לא מתקדמת למקום מעניין, בעיקר בחצי הראשון של הסרט. פייסינג שלוקח את הזמן יכול לעבוד תחת בימוי מהוקצע שדואג לייצר דרמה מעניינת מספיק שמתרחשת מתחת לפני השטח ובניית עולם טובה, אבל המערכה הראשונה והשנייה בסרט הזה כוללות בעיקר דיאלוגים די ריקים ומשעממים בין בני הזוג בבקתה, ורק מדי פעם הם נקטעים בסצנת אימה אחת וחוזר חלילה, לעוד דיאלוגים. רק מהמערכה השלישית הסרט יוצא מהלופ המתסכל הזה ומתחיל להתניע באמת.

אם ב”לונגלגס” פרקינס בחר טון שמזכיר את קלאסיקות המיינסטרים של הז’אנר, ובסרט “הקוף” הוא הלך אל הטראש הקומי והסופר גרפי, ב”קיפר” נדמה שהוא ניסה לצעוד אל מחוזות הארט האוס, שבתכל’ס תרמו לכבוד ולהצלחה שז’אנר האימה זוכה להם בעשור האחרון. הוא הולך על כל החוקים בספר: מתעסק בדמות אחת, הופך טראומות פסיכולוגיות למושא האימה, משלב סצנות שבסיומן הקהל לא בטוח מה ראה ואיך הן קידמו את הסיפור, כוללל רגעים מטרידים שמזכירים באיזה ז’אנר אנחנו נמצאים, ודואג שהדרמה העיקרית תהיה פנימית – וכל זה נעשה בקצב איטי. יצירות כאלה, שזוכות לסלנג “סרטי סינימטק”, לא מיועדות לרוב לקהל הרחב ועלולות אפילו להיות שנויות במחלוקת בקרב הקהל שדווקא טרח להגיע. אפשר להעריך יוצרים שמוכנים לקחת סיכונים, ואפילו משמח לראות שיש חברות כמו ניאון שמעוניינות לפרוש עליהם את חסותן – אבל גם סרטים כאלה צריכים להיות טובים, ולא רק ניסויים אומנותיים שכמעט ולא מתחשבים בדעת הקהל.

לרוב “סרטי סינימטק” מתגאים בכך שלכל הפחות הם מעוררי מחשבה ולא מפחדים מאמירות נוקבות, אבל אפילו את הנקודה היומרנית הזו אי אפשר לזקוף לטובת “קיפר”. נדמה שאולי נעשה ניסיון להגיד משהו על טראומות, על זוגיות רעילה או על כל הקשיים שנשים צריכות להתמודד איתם – אבל נדמה שהתוצאה הסופית ניסתה לפסוע על הנושאים הללו בלי להביע דעה באמת, כאילו כל מה שהיה חשוב זה שהסרט יהיה חשוב ומיוחד. לכן קשה להמליץ על “קיפר” למעריצי האימה. לא לאוהבי המיינסטרים ואפילו לא למחנה הארט האוס.