רבות מסופרות הפנטזיה כותבות בתוך עולם שכבר נבנה לפניהן וכולל אלפים, פיות, קסמים ושדים, ובמילים אחרות, הן משתמשות בפולקלור קיים ובמוסכמות מוכרות ועל גבי העולם והיצורים האלה בונות את העלילה שלהן. לעומת זאת, יש סופרות שדווקא יוצרות עולם שונה לחלוטין מהמוכר. אחת מהן היא סטפני גרבר, שיצרה את העולם של “הקָרָבָל”, טרילוגיה שממש לאחרונה הסתיים תרגומה לעברית.

סקרלט ודונטלה הן אחיות שחיות עם אביהן, מושל אי. הוא לא רק האיש הכי חזק באי, הוא גם אוהב להיות הכי חזק בבית, ולכן מתעלל בילדותיו, שאימן נעלמה. החלום של סקרלט היה ללכת לקרבל, מקום קסום שסבתא שלה ושל דונטלה סיפרה להן עליו, ספק אמת וספק סיפור ילדים, ולפגוש את לג’נד, מי שיצר את הקרבל ושולט בו. בשביל לעשות את זה, סקרלט שלחה ללג’נד מכתבים מאז שהייתה ילדה כדי שיזמין אותה לקרבל. אבל לג’נד בוחר את העיתוי הגרוע ביותר, ושתי האחיות מוזמנות לקרבל דווקא כשסקרלט עתידה להתחתן.

הדמות הראשית בספר היא סקרלט, שאת האישיות שלה אפשר לסכם ב”אני אוהבת את אחותי ואעשה הכול בשבילה” עם קצת “אני מאורסת ולכן אני שומרת על עצמי אז אני צנועה מאוד” וטיפ טיפה של אומץ. באמת טיפה לעומת הגיבורות הקלאסיות של ספרי הפנטזיה. דונטלה היא האחות המגניבה יותר, זאת שאשכרה יש לה אופי (שמסתכם ב”אני חייבת לברוח מפה ואני אעשה הכול בשביל זה”, אבל היי, זה משהו.) ורצונות אמיתיים, והיא גם מבטאת אותם. גם לג’וליאן, הדמות הגברית הראשית, יש אופי. רק שהאופי שלו משתנה לחלוטין כל שלושה פרקים. אבל לפחות הוא יודע מה הוא עושה בקרבל ויכול לעזור לסקרלט. או שבעצם לא ממש? לא ברור, כי כאמור האופי שלו משתנה כל הזמן.

מערכת היחסים העיקרית בספר מבהירה ללא כל ספק ש”קרבל” מיועד לבני נוער, כלומר היא כמעט ולא קיימת. אוקי, מדובר בפנטזיה רומנטית, אז מישהו חייב להתאהב במישהו, אבל הכימיה היא אפסית, המשיכה לא ברורה בעליל ואף לא מתגבשת לכדי שום דבר שיגרום לקורא להאמין שיש שם משהו, בין אם מכיוון שמדובר בספר לנוער או בגלל הצניעות של סקרלט (כל אחד יכול לבחור את הסיבה בעצמו). נכון, מדובר בספר שאולי מיועד יותר לנוער, ולכן ניתן להבין את חוסר הסמאט. אבל הכימיה בין הדמויות כזאת מלאכותית ולא ברורה שאפילו סמאט לא היה מציל אותה.

הדמות היחידה בספר הזה שיש לה רגשות אמיתיים ואולי אפילו קצת עומק מאחוריה היא השמלה של סקרלט, שמסיבה עלומה (ולא מוסברת בספר, מלבד שזאת שמלה קסומה) משנה את עצמה כל הזמן. אין לזה שום הצדקה עלילתית, אף אחת מהשמלות לא זכירה בשום צורה ומבחינת הקוראת כולן היו יכולות להיות “שמלה אפורה צמודה בעלת מחשוף בצורת לב” (מה זה בכלל מחשוף בצורת לב?). למרות זאת, היה כאן אופי עקבי – השמלה אוהבת להחליף צורות בדיוק ברגעים לא מתאימים. אה, והיא אוהבת שסקרלט חשופה. כן, נכתבו כאן הרבה יותר מדי מילים על שמלה, וזה מבהיר כמה בדיוק הדמויות בספר הזה לא מעניינות.

העלילה חביבה, שילוב מוזר של “קרקס החלומות” של ארין מורגנסטן (הקונספט של הקרבל הקסום קצת מזכיר אותו, אבל בכנות, “קרקס החלומות” עושה את זה טוב הרבה יותר) ו”משחקי הירושה” של ג’ניפר לין ברנס (הרעיון של “בוא נשחק בחידות למשך חצי ספר”). כך שרוב הספר הקורא מנסה להבין מה קורה ומי נגד מי. אה, וכל הזמן יש טוויסטים בעלילה. את הטוויסט המפתיע ביותר אפשר לנחש די מההתחלה, ואחרים אין שום דרך לנחש כי אין שום דבר שאפילו מרמז עליהם, אבל בואו נגיד שחצי מהספר לא מבינים מי נגד מי ומה דמויות מסוימות בכלל עושות שם או איך הן הגיעו לשם; או בעצם למה בכלל היה צריך אותן. מי יודע, אולי זה יתברר בספר הבא. אולי לא. אולי זו פשוט אחת מתעלומות הקרבל – דמויות לא רלוונטיות מאוד לעלילה ולא מעניינות בשום צורה שמקבלות הרבה יותר מדי התייחסות. תעלומה.

בסופו של דבר “קרבל” מציג רעיון מגניב ואפילו די מקורי, אבל הביצוע לוקה בחסר. טוויסטים די צפויים, דמויות אנמיות, וגם הקרבל עצמו היה צריך להיות הרבה יותר קסום והרבה יותר מגניב. בחייאת, זה שם הספר. כריכת הספר מבטיחה כי “כל מה ששמעת על הקרבל לא דומה אפילו למציאות. הוא הרבה יותר מסתם משחק או מופע, זה הדבר הקרוב ביותר לקסם שתמצאי בעולם הזה”. אבל בסופו של דבר, אין בקרבל שום תחושה קסומה. כן יש מסתורין, אבל חסרה התחושה הייחודית של מקום שמנותק מהזמן ומהמציאות, כזה שאנשים מאבדים את שפיותם כדי להגיע אליו- כמו שהקרבל אמור להיות.

יש לציין שהכריכות יפות והתרגום מצוין. אולם למרבה הצער הספר לוקה ב”תסמונת הספר הראשון”, שבו הסופרת מתרכזת בעיקר בבניית העולם מה שהופך אותו לספר הכי פחות מוצלח בטרילוגיה. שאר הספרים, לעומתו, טובים הרבה יותר.