מתח הוא אחד הז’אנרים שישראלים מצטיינים גם בכתיבתם וגם בקריאתם. אולי זה בגלל שישראל היא מדינת צבא, כזאת שרוב האנשים בה יודעים לירות בנשק ולרבים מהם יש רישיון לשאת אותו. אולי זו ההשפעה של ארצות הברית (בה מתח הוא אחת הסוגות הפופולריות ביותר). “דד אנד”, המשתייך לסוגה זו, מכיל בתוכו גם מאפיינים על־טבעיים, ובכך מבדיל את עצמו במובן מסוים מהז’אנר. אמנם הסופר ישראלי, אבל אל תיתנו לעובדה הזו להטעות אתכם, שכן מדובר בספר אמריקאי שלא מתרחש בישראל ואפילו לא מזכיר אותה.

דין רוג’רס, הדמות הראשית, הוא זמר מצליח שמאחוריו קריירה רבת עשורים. כיום רוג’רס כבר די מבוגר, הקריירה המוזיקלית שלו דועכת, מצבו הבריאותי מידרדר וחברת התקליטים שלו מדרבנת אותו לכתוב ספר או סרט ובעצם לעשות הכול חוץ מליצור מוזיקה. בשלב זה חייו נקטעים והוא מת. כן, מת באמת. בסופו של דבר רוג’רס חוזר בצורה מסוימת ובגוף אחר משלו, במטרה אחת – לפתור את תעלומת הירצחו. לשם כך הוא מגייס קבוצה לא שגרתית של עוזרים: אחד הוא מעריץ של רוג’רס שהוא גם אחיה של מישהי שפגש למספר דקות בעולם שלמעלה. השני פקיד קבלה בבית מלון. ובהמשך מצטרפות גם אימו ואחותו של אותו פקיד קבלה. כולם יוצאים למסע שגרתי על מנת למצוא את הרוצח.

רוג’רס מתחיל את הספר כדמות מעצבנת. הוא זקן קטנוני שבעיקר מתלונן על כך שלא מעריכים אותו והדור הצעיר לא מבין כלום במוזיקה. הוא לא דמות מוצלחת במיוחד – לא בספר ולא באופן כללי, גם מכיוון שבתחילת הספר הוא פשוט מעצבן (הוא משתפר קצת) אבל גם בגלל שאין בו שום דבר מיוחד. נכון, הוא כוכב והשירים שלו ממש מוכרים, אבל הדמות שלו היתה יכולה להיות פשוט סבא של כולם, שמתלונן על הדור הצעיר ומספר כמה טוב היה פעם. שאר הדמויות, לעומת זאת, חביבות. לא שיש ביניהן יותר מדי קשר, ואף אחת מהן לא מפותחת לכדי אישיות אמיתית או סיפור חיים, אבל כולם די מגניבים וזורמים. בעיקר כי הם מוכנים לעזוב הכל ולצאת לחפש רוצח של זמר שם בכלל לא מכירים. למרבה הצער, אין כמעט דגש על הדמויות או על סיפורי החיים שלהן, וכל הריבים, אי ההבנות והחיכוכים נגמרים תוך כמה משפטים, חיוכים ודמעות, ללא כל פיתוח מלבד סיפור רקע שניתן לכל אחת מהן – די בקצרה.

לא מדובר בספר עמוק, וגם ההתמודדות של רוג’רס עם המוות די שטחית, ועל כן לא מעניינת מאוד. עלילת המתח עצמה נחמדה, היא מהירה מאוד ובכל עמוד קורה משהו אחר. בעיקר כאשר הדמויות עוברות ממקום למקום במטרה לפתור את התעלומה. בדרך הן קונות אמצעי ריגול, אוכלות הרבה ובמסעדות רבות עם תיאורים נרחבים של מה בדיוק הם אכלו. למה? לא ברור לגמרי, אבל זה לא הפגם הגדול של “דד אנד”.הבעיה העיקרית היא שאין בספר טוויסט אמיתי. הטוויסט הגדול שלו – העובדה שמי שמחפש את הרוצח הוא הנרצח בעצמו – מגיע בעצם כבר בנקודת ההתחלה. אמנם מדובר ברעיון ממש מגניב, אבל אין לו כמעט יישום בפועל במהלך הספר. גם הטוויסטים שבאים אחריו (כשחושדים בזהות הרוצח ואז מנסים ללכוד אותו למשל, כמו בספרי מתח רבים) לא מותחים ובכלל לא מפתיעים כמו כשהם צריכים להיות. הם בעיקר מבלבלים.

נוסף על הדמויות הראשיות הרבות, יש בספר גם כמה דמויות משנה שפשוט מופיעות אבל אינן מותירות חותם כלשהו. למעשה, אין להן כמעט שום מטרה. גם הדמויות הראשיות לוקות בחסר. הן לא זוכות לפיתוח אופי מלבד הצגת סיפורי רקע עצובים וקשים. אם כל אחת מהדמויות הייתה מתפתחת או לפחות היה לה אופי קוהרנטי ויציב, לקורא היה אכפת מהן יותר. בדומה לכך, לעניין הנרצח שמחפש את הרוצח שלו כמעט ואין משמעות בספר, שכן רוג’רס לא מגלה דברים שלא יכול היה לגלות אם היה פונה לבת שלו (שעודנה בחיים והייתה יכולה לעזור), או שהגיע לתובנות משמעותיות באמת שרק בזכותן נלכד הרוצח. בעצם, כל אדם אחר היה יכול להיות זה שמחפש את הרוצח והעלילה הייתה מתקדמת באופן דומה, אולי אף זהה.

בסך הכול לא מדובר בספר רע. הקצב שלו טוב, הקריאה קלילה ומהירה ברגע שנכנסים לתוכו, ויש אזכורים רבים לתרבות פופולרית. אולם ייתכן שהסופר הסתמך יותר מדי על הטוויסט הראשוני בעלילה ועל מוטיב הנרצח שמחפש את רוצחו, והקדיש פחות תשומת לב לקווי עלילה אחרים או להתפתחות קוהרנטית של דמויות נוספות מלבד הגיבור. חבל. כי לספר יש פוטנציאל להיות משהו מעניין יותר אם היה מנסה לטלטל את הקורא גם בהמשך, ולא להסתפק בנקודת הפתיחה.