הרעיון של טרילוגיה קסם זה מכבר לכותבי ספרות הפנטזיה. אין צורך להתחייב לסדרה ארוכה, לחשוב על עלילה ועולם קסום שיצליחו להחזיק כמה ספרים ולסגור עלילה שלמה בספר אחד – דבר שלרוב פשוט לא מצליח. על כן, הקונספט של טרילוגיה, שלושה ספרים שבהם העלילה נבנית וגם מסתיימת, הוא הקונספט המושלם בתחום. “פירלס” (הוצאת אהבות) הוא הספר המסכם בטרילוגיית “פאוורלס” (שכתבה לורן רוברטס), סדרה שהפכה ללהיט בבוקטוק (החלק של הטיקטוק שמוקדש לספרים) וכבשה מעריצים ברחבי העולם. הספר יצא בתרגום לעברית במקביל ליציאתו לחנויות גם בשפת המקור – דבר נדיר בעולם הספרות.

הספר מתרכז בפיידין וקאי, והעלילה ממשיכה בדיוק היכן שנעצרה בספר הקודם (ומכאן ואילך עלולים להיות ספוילרים לספרים הקודמים בטרילוגיה) שם, קאי מחזיר את פיידין אל הארמון, לאחר ספר שלם של משחק חתול ועכבר מתיש, רק כדי שהיא תוכל לקבל הצעת נישואים מאחיו, המלך קיט. הצעת הנישואים היא המרכיב המרכזי בעלילת הספר, אשר מתמקדת רובה ככולה במערכת היחסים שנוצרה בין קאי, פיידין וקיט. היא אומנם מאורסת למלך מבין שני האחים, אבל בתכל’ס מאוהבת (עוד מהספר הראשון) באח שעימו היא לא אמורה להתחתן. בשלב הזה בעלילה נכנסת תחרות שכבר הוצגה בספר הראשון, ופיידין צריכה לנצח בגרסה מיוחדת של תחרויות “הטיהור”, שבהן המטרה העיקרית היא לשרוד. אבל במקרה של פיידין היא מתחרה כדי להוכיח לממלכה שמקדשת את האליטה וכוחות ש”רגילה” יכולה להיות המלכה שלהם, ולעשות זאת לא פחות טוב מכל מלכה בעלת כוחות אחרת.

הספר הראשון בסדרה שאב “השראה” מעשרות ספרי נוער שקדמו לו, אך היה מעניין ומנחם בתחושת המוכרות שלו. הספר השני נמרח והיה די משעמם (אף על פי שדי ברור שלסופרת היו בראש התחלה וסוף, וכל האמצע נכתב רק כדי להצדיק את המעבר ביניהם). הספר השלישי מנסה לסגור כמה שיותר קצוות, וכמה שיותר מהר, ולכן הוא בעיקר מלא בטוויסטים (חלקם מיותרים) במטרה להפתיע את הקוראים, ובניסיונות לזרז את העלילה במטרה להגיע לסוף הטוב (שחייב להגיע). כדי להגיע למטרה הסופית, שנראה כי עמדה לנגד עיניה של הסופרת עוד מתחילת הטרילוגיה, היא לא בחלה באף אמצעי. היא אפילו הגיעה עד לרמת הרס של דמויות אהובות מאוד,והתעלמות מוחלטת מדמויות אחרות כך שהן נשכחו אפילו מקרובי משפחתן בספר עצמו. מתברר שלא כל דמויות המשנה חשובות באותה המידה. או בכלל, במקרה הזה.

כן חשוב לציין כי הדמויות הראשיות נשארו נאמנות לעצמן: פיידין היא חזקה ומגניבה, נטולת כוחות ששורדת בעולם של בעלי כוחות ואפילו מצליחה להתחרות בהם ולהוכיח שהיא ראויה להיות המלכה שלהם; וקאי, אוכף השקט של הממלכה, שרוב תכונות האופי שלו נובעות מהנאמנות שלו, בעל סיפור חיים עצוב ובעיקר רצון להגן על האנשים שהוא אוהב. אבל פרט להן (ולקיט) באמת שאף אחת מהדמויות לא מקבלת את המקום שמגיע להן. אפילו האח המאומץ של קאי וקיט מוזכר בספר פעמים מעטות בלבד.

בעיה נוספת בספר היא מערכת היחסים בין הדמויות. מדובר בספרים “נקיים”, כאלה שאין בהם סמאט אבל יש דגש רב על מערכת היחסים הרומנטית בין הדמויות, עד לרמה של אובססיה מוזרה על גבול ספריי פלפל באמצע הלילה. מערכת היחסים מתוארת שוב ושוב מנקודות מבט שונות, מה שבעיקר מעייף את הקוראת ועלול לגרום לטרוניה שיכולה להישמע כך: “בסדר, הבנו, אתם מאוהבים ולא יכולים להיות ביחד. אולי תתעסקו במשהו אחר לשם שינוי? לשניכם יש תפקידים בכירים בממלכה, תעשו משהו לגבי זה!”.

יחד עם זאת, הספר מצליח להתמודד בצורה יפה עם אובדן. עוד בספר הראשון, כאשר גם לפיידין וגם לקאי היו אנשים קרובים שנפטרו, היה שיח פתוח על אובדן ועל ההתמודדות איתו. אבל בספר הזה, לנוכח המוות שהקיף את הדמויות בספרים הקודמים, האובדן כבד ומוחשי הרבה יותר, מה שמאפשר לסופרת לפרק את ההתמודדות עימו לגורמים ולאפשר אפילו מעין קבלה בתוך עולם הפנטזיה. יפה לראות את זה, כי לעיתים בספרים דומים יש נטייה פשוט להתעלם מאובדן דמויות. היתרון הגדול של הספר הוא שהעלילה מתקדמת ואפילו בקצב מהיר. אין רגע בספר שבו לא קורה משהו – גילוי, מוות, מבחן לפיידין, אנשים שמנסים להרוג אותה וכדומה. הבחורה המסכנה פשוט לא מקבלת דקה מנוחה.

בסופו של דבר, למרות כל המגרעות, מדובר בספר מעניין ומותח. אומנם עלילתו נעה בקצב מהיר ומנסה לרוץ ולהגיע לנקודה מסוימת, ולשם כך מאפשרת לעצמה להתעלם ולוותר על דמויות אחרות מלבד שלוש הדמויות הראשיות, אבל זה בסדר – יש מספיק דרמה במערכת היחסים של שלושתן כדי להחזיק את הספר.