לספרי פנטזיה, בעיקר פנטזיה רומנטית, יש חוקיות די ברורה: הדמות הראשית הנשית חייבת להיות שונה איכשהו, הדמות הראשית הגברית בדרך כלל משתייכת למעמד גבוה, חייב להיות לפחות סוד אחד ביניהם ומוטיבים נוספים שחוזרים על עצמם, כמו תחרויות או מבחנים, שלב אימונים לגיבורה הראשית ובגידה אחת לפחות.  המקוריות ממש נדירה בתחום. יחד עם זאת, חוסר המקוריות הוא לא תמיד דבר רע. קחו את הספר “פאוורלס” לדוגמה – מוכר, אבל טוב.

בממלכת אילייה קיימים רק יחידי סגולה, האליטות, אלה ששרדו את המגפה וקיבלו ממנה כוחות. אלה ששרדו את המגפה ללא כוחות, “הרגילים”, ממש לא רצויים בממלכה יותר. אלה מהם ששרדו את “הטיהור” שהתרחש לפני כשלושים שנים מוצאים להורג או מוגלים מהממלכה באדיבות קאי, הנסיך, שהוא גם האוכף המלכותי. קאי גם צריך לנצח ב”טיהור”, תחרות אכזרית שגובה קורבנות רבים. היחידה שעומדת בדרכו היא פיידן גריי. לפיידן יש סוד – היא “רגילה” ששורדת כבר שנים במשכנות העוני לאחר שאביה נרצח בידי המלך. אבל כעת, לאחר שעשתה טעות והצילה את חייו של הנסיך, היא נאלצת להתחרות בתחרות “הטיהור”.

נתחיל בכך שהספר לא מקורי. התחרות דומה מאד ל”משחקי הרעב” (ולעיתים גם לספר הראשון בסדרת “כס הזכוכית”). הנוכחות של פיידן בארמון והדיאלוגים מזכירים את סדרת “המועמדת”, ואפילו את כל הקונספט של “סוד שיגרום למוות” קראנו אין־ספור פעמים בגרסאות שונות ובספרים שונים. אבל למרות חוסר המקוריות הברור, זה פשוט עובד.

פיידן, הדמות הנשית הראשית, מגניבה ברמות. אומנם היא נטולת כוחות שחיה בעולם של בעלי כוח, אבל בגלל זה אבא שלה לימד אותה לא רק איך להילחם ולהתחזק פיזית, אלא גם איך להערים על אנשים ולגרום להם לחשוב שיש לה כוחות. היא למדה לגמרי לבדה איך לגנוב, והיא אפילו טובה בזה. אולי קצת יותר מדי. היא גם נאמנה מאוד לחברה היחידה שלה, ויש לה אפס כבוד לבני מלכות, מה שיוצר דיאלוגים משעשעים מאוד, אם כי צפויים, בינה לבין הנסיכים (שלום שוב לסדרת “המועמדת” הקלאסית). קאי, לעומת זאת, הוא דמות די גנרית בספרים כאלה. כן, העובדה שיש פרקים שלמים שמתוארים מנקודת המבט שלו מקלה את החיבור אליו, אבל באמת שאין בדמות שלו שום דבר מיוחד. הוא חזק, יש לו תפקיד שנכפה עליו, הוא בעצם די טוב לב ומנסה לא להרוג כאשר הוא לא באמת חייב והעבר שלו היה אפל מספיק כדי שיהיה מעניין. אה, ומובן שפיידן היא האישה הראשונה אי פעם שבאמת גרמה לו להרגיש משהו. נכון, לא מקורי במיוחד, אבל כתוב טוב, ונקודת המבט באמת מאפשרת לקוראים להתחבר לדמות.

מוטיבים שחוזרים על עצמם. “פאוורלס”

יתרון גדול נוסף של הספר, שמבדיל אותו מספרים בעלי עלילה די דומה, הוא דמויות המשנה. אין הרבה דמויות כאלה שחשובות באמת, אבל אלה שכן – מצוינות. הקורא לומד לאהוב את הדמויות עצמן, להכיר אותן וגם להבין צדדים שונים שלהן דרך נקודת המבט הכפולה (של קאי ושל פיידן). לדוגמה, את אחיו של קאי, קיט, יורש העצר העתידי, הקוראים זוכים להכיר גם דרך עיניו האוהבות של אחיו וגם דרך מי שרואָה בו את הבן של המלך שרצח את אביה והורג “רגילים” על בסיס קבוע.

העולם די סטנדרטי לספר פנטזיה – יש מלוכה מנותקת מהעם ועם שגם בו המעמדות די שולטים. רק שבספר הזה הכול בנוי גם על יכולות הקסם, שהרי מי שהוא “אפור”, משמע הקסם שלו חלש או לא מאפשר התקפה, נזרק לשולי החברה ונאלץ לרוב לחיות ב”משכנות העוני”. לעומת זאת, מי שהקסם שלו חזק והתקפי זוכה להיות חלק מהאליטה, או במקרה הכי גרוע – להיות אחד השומרים של המלך. גם הרעיון של “יחידה ללא כוחות בתוך עולם עם כוחות” מזכיר במידת מה את הקונספט המוכר בספרי פנטזיה של “דמות אנושית בתוך עולם של פיות או אלפים”, ועל כן גם הוא לא מיוחד.

אך למרות העובדה שהספר לא מקורי כל כך, משהו בו פשוט עובד. אולי זאת הכתיבה הקולחת של לורן רוברטס, אולי זו התחושה המוכרת והכיפית שהספר מעביר, ואולי מדובר ברעל כלשהו שהוחדר בין הדפים, אבל חד־משמעית מדובר בספר סוחף שקשה לעזוב, והרצון לדעת מה יקרה הלאה עם הדמויות והעלילה, מי ינצח בתחרות ואיך כל הקונפליקטים שעולים לאורך כל הספר ייסגרו בהחלט עלול להשאיר את הקורא ער. ואם לא ער, אז לפחות משתוקק לעוד. מזל שזהו רק הספר הראשון בסדרה, ובהחלט יש לאן להמשיך לאחר שמסיימים לקרוא את הספר הראשון והמותח. לצערנו, ספרי ההמשך טרם תורגמו לעברית.

הרומנטיקה קיימת ומובילה את העלילה במקרים רבים, אך אין בספר סמאט (יחסים מיניים מפורטים) כלל. מה שכן, יש בו הרבה מאוד אלימות, ולכן הוא לא מתאים לבני נוער.