לפעמים, ואפילו לעיתים די קרובות, סופרות לא מנסות להמציא את הגלגל. הן מוותרות על הרצון ליצור דמויות חדשות ומיוחדות או עולם שונה מעולמות הפנטזיה הרגילים, ובאופן כללי לנסות ולהמציא קונספט נפרד לחלוטין שבאמת יקנה ייחודיות לספר, ובמקום זאת בוחרות להמשיך בנוסחה הקבועה של ספרי פנטזיה רומנטית. התוצאה היא פס ייצור של קומדיות רומנטית כמעט זהות זו לזו אך עם דמויות שונות, שחקנים שונים או מסגרת מעט שונה. ההבדל היחידי טמון באיכות הכתיבה, שיכולה להפוך ספר משעמם וחסר כל ייחוד למדהים. “אוצרות אורנוס” הוא בדיוק דוגמה לאיכות כתיבה כזאת, שמשנה הכול.

עלילת הספר מתרכזת בלור, בחורה שבילתה את 12 השנים האחרונות (בעצם מאז ילדותה) בבית הכלא של ממלכת אורורה יחד עם אחיה ואחותה הגדולים. מדובר בבית כלא אכזרי ביותר שבו לא רק האסירים האחרים הם הבעיה ויש צורך להימנע מהם – גם הסוהרים לא מרחמים כלל על האסירים. לור מוצאת את עצמה מתחרה (ולא מרצון) כ”תשורה” בתחרות אכזרית ביותר שעלולה להוביל למותה. המנצחת בתחרות תהיה בת זוגו של מלך השמש ותהפוך לאישה המשפיעה בממלכה, וכך לור מקווה לשחרר את אחיה ואחותה.

העלילה לא מקורית, ולעיתים מזכירה את סדרת “משחקי הרעב” האלמותית, בעיקר בתחרות לחיים ולמוות ובעובדה שלור, כמו קטניס, היא האנדרדוג שמגיעה ממקום נחות יותר לעומת המתמודדים האחרים. התחרות עצמה מעניינת אך צפויה, ורק הכתיבה המצוינת, שמצליחה לעיתים לבלבל אפילו את הקורא הוותיק ביותר לגבי תוצאות התחרות, מצליחה להחזיק את הספר הראשון.

הייתם עלולים לחשוב שמדובר בספר גנרי לחלוטין, שאפילו מכיל קווי דמיון לא מעטים לסדרת “חצר של ורדים וקוצים” המדהימה, אבל כאן מגיע אחד ההבדלים המשמעותיים – הדמות הנשית הראשית. בספר הזה מועצמות כל התכונות של גיבורה ראשית בספרי פנטזיה – היא חוצפנית, מאוד, יש לה אישיות חזקה שמסרבת להיכנע, היא עברה תלאות רוב חייה (במגוריה בכלא ובהתמודדות עם הסוהרים, דבר שמצריך טריגר דיבורים על אונס) ונאבקה לשמור על אחיה ולהתמודד עם המוות של הוריה בעודה ילדה, ומובן שהיא גם בת אנוש בעולם של פנטזיה. אבל כל התכונות האלה (שלעצמן די רגילות לדמות בספר כזה) מועצמות אצל לור. כשמעצבנים אותה היא מרביצה פיזית למי שצריך. היא מנבלת את הפה, ואין בה שום דבר שמנסה להיות מעודן, כולל צלקת על פניה שבה היא מתגאה ומסרבת להסירה. כן, אומנם אין כאן חידוש גדול במיוחד, אבל הספר מקצין תכונות רגילות ונותן תחושה של משהו שונה וחדש קצת בתחום.

הדמויות הגבריות הראשיות של הספר הראשון אומנם כיפיות, אך גם הן לא מביאות כל חידוש. המלך שבידו מנסה לור לזכות, אטלס, הוא חתיך טיפוסי, גבוה, שרירי ובהיר. הצבע המזוהה עימו הוא זהב, כיאה למלך השמש, והדבר משתקף גם בארמון שלו ובהתנהגותו הנחמדה והמקסימה כלפי לור וכלפי שאר ה”תשורות” המתחרות עימה על הפרס הנחשק ביותר – להיות מלכתו. מעבר לכך אין לו אופי אמיתי. תכונות האופי שלו די מרודדות, האינטרסים שלו לא עמוקים במיוחד (או לפחות לא ידועים לקורא), ובאופן כללי הוא די אנמי, אך כל אלה מתחבאים תחת העושר והפאר.

נדיר, הדמות הגברית שהסיפור מסופר גם דרך עיניה (נוסף על לור), הפוך לחלוטין מאטלס. הוא הנסיך של אורורה והבן של המלך שכלא את לור ואחיה. הוא שחור שיער, בעל עיניים שמשנות צבעים בהתאם למצב רוחו (שכידוע בספרי פנטזיה רומנטית משתנה בעיקר בהתאם למה שקורה מתחת למותניו) וכמובן שונא את אביו. חבריו הקרובים הם אחותו הקטנה ומפקד המשמר שלו, שיש להם תפקיד קצת יותר רציני בספר הבא בסדרה. בספר הראשון רוב האופי שלו מתבסס על השנאה לאבא שלו. בספר השני הוא מקבל הרבה יותר אישיות והופך להיות דמות עגולה ומוצלחת הרבה יותר, בעיקר כאשר מגלים מה עומד מאחורי ההתנהגות שלו, רואים את ההתנהלות שלו עם הדמויות האחרות ומבינים את האינטרסים שלו טוב יותר.

עולם הפנטזיה גנרי לחלוטין, אבל מוכר זה לא תמיד דבר רע. יש כמה ממלכות, שבראשן עומדים פיי עליונים, ולכל ממלכה ההיררכיה משלה. אה, ומובן שהממלכות שונאות זו את זו. בדרך כלל. השינוי היחידי שקצת מייחד את הספר הזה הוא שלכל ממלכה יש חפץ מלוכה שמכתיר את המלך או המלכה הבאים של הממלכה. נוסף על כך, אחרי שהמלך או המלכה מוצאים זיווג, כוחם מתעצם. כן, גם כאן קיים הרעיון של “זיווג מושלם”, וגם כאן הוא נדיר כל כך שרק לחצי מהדמויות החשובות בספר יש כזה.

הסמאט קיים כבר מהספר הראשון, אבל נעשה לוהט רק בספר השני, אז שווה לחכות לו. וכן, הגיבורה מושכת את הגיבור די הרבה זמן – מה שגם כיף לקריאה. כשמצרפים לעניין את הכתיבה הקולחת והמרתקת מקבלים תוצר – שכפי שכבר נאמר עשרות פעמים כאן – הוא חסר מקוריות (כמעט לגמרי), אבל קריאתו בהחלט כיפית ומהנה, כמו לצפות בסרט קומדיה רומנטית ולזהות את כל העלילה במדויק – אך בכל זאת ליהנות מכל רגע.