קצת יותר משנתיים אחרי שריאן ריינולדס ויו ג’קמן הכריזו קבל עם, עדה ויוטיוב על סרט שבו דדפול וולברין ייפגשו פנים מול פנים והעולם הגיקי היה לוואחד מרקחה, זה קרה. אחרי עבודה מאומצת מצידם של ריינולדס, ג’קמן ושון לוי, שנחת בכס הבמאי הקדוש ואחרי הפלירטוטים של דדפול עם וולברין בסרטים הקודמים, קיבלנו סוף־סוף את הסרט האולטימטיבי שמכניס באופן רשמי את שני החברים-אויבים אל ה-MCU.

אחרי הסיום האפי של “סוף המשחק” ב־2019, צעדנו במדבר הגדול של ז’אנר הקומיקס ההולך וגווע במשך חמש שנים שחונות (לא אתה “אין דרך הביתה”, אתה בסדר גמור), קיווינו לסרט שיגאל אותנו מייסורינו ויספק את הנחמה הדרושה. לעזאזל, העם הגיקי לא סבל מספיק?! הבשורות הטובות הן שלא מדובר בפאטה מורגנה. אבל האם השכיר עם הפה והקנדי נמוך הקומה בעל טופרי האדמנטיום באמת יכולים להציל את ה־MCU ממפלתו? אתם תחליטו.

נעבור לעלילה. ביום הולדתו נלקח וייד וילסון AKA דדפול למפקדת ה־TVA (למי שלא צפה ב”לוקי”, זה הסימן שלכם להתחיל), שם הוא פוגש את מר פרדוקס (מת’יו מקפיידן, “יורשים”). הסנוב המעונב מסביר לווייד כי הוא נבחר לתפקיד גדול יותר ומספר לו באגביות שהיקום שלו בדרך לטוטאל לוס. אחרי שהוא מתעורר מהפנטזיה לחבור לנוקמים, דדפול יוצא למסע להצלת עולמו הקורס, ובדרך הוא יחבור לוולברין לשת”פ מאולץ אך הכרחי. יחד הם יפגשו את את קסנדרה נובה (אמה קורין מ”הכתר” בתפקיד מלחיץ), התאומה המרשעת של צ’ארלס אקסבייר ובעלת הנטייה לפסיכופתיות מטורפת, שהסרט לא מספק לה כל הסבר משכנע, או בכלל.

אז אי אפשר לגלות יותר מדי פרטים על העלילה, אבל אפשר לגלות שרק על סצנת הפתיחה הסרט הזה צריך לקבל חמישיית כוכבים מנצנצת ובוהקת. כמו בשני הסרטים הקודמים, גם הפעם דדפול מפנק אותנו בפתיח מצחיק, מדמם, מקורי ומקפיץ. היה ברור שמכאן והלאה זה רק ילך וישתפר. ואף על פי שהנבואה ניתנה רק לשוטים, במקרה הזה היא התגשמה יופי טופי.

“דדפול & וולברין” הוא סרט שהמילה “כיף” חרוטה עליו מתחילתו ועד סופו. בעיקרון, כל מילה עם השורש כ-י-פ יכולה בכיף להשתרבב לכאן. זה קורה גם בזכות דירוג ה־R של הסרט, שנשאר נאמן לשני הסרטים הקודמים. אחד החששות העיקריים לגבי הסרט הזה התייחס לעובדה שמדובר במוצר של דיסני, שלא ידועה בתכניה הבוטים במיוחד. ובכן, תהיו רגועים – הטון האלים, הברוטלי וגס הרוח של דדפול נשמר כאן ועוד איך. כתוספת פיקנטית למנה הזו, ריאן ריינולדס לא מפסיק לירות חיצים חדים וברורים לכיוונם של קווין פייגי, מארוול ודיסני, ובעיקר מתייחס לכישלונו המהדהד של ה־MCU – וזה נפלא בדיוק כמו שזה נשמע.

אין כאן עלילה מקורית מי יודע מה. הסיפור מעט דל, הנבלים סתמיים ובחלקו האחרון הסרט מוריד הילוך (אך מפצה על כך בסצנה לפנתיאון). אבל אם תשכילו להבין שאף אחד לא התכוון להביא לכם את “קפטן אמריקה: חייל החורף” הבא, אתם תיהנו מכל דקה ושנייה של רכבת ההרים הזו.

ב”דדפול & וולברין” שון לוי חוזר לשתף פעולה עם ריאן ריינולדס ויו ג’קמן. עם ריינולדס הוא עבד ב”לשחרר את גאי” הבינוני, ועם ג’קמן – ב”פלדה אמיתית” החביב. השת”פ הנוכחי של הטריו הוליד ספקטקל קולנועי קומיקסי מהמעלה הראשונה שכולל את כל מה שמעריץ מארוול אדוק מבקש (יעני פאן סרוויס). מנגד, יש כאן את כל מה שצופה קולנוע ממוצע, שזה עתה רכש כרטיס 1+1 כולל נאצ’וס, מחפש בסרט קיץ טיפוסי, או במילים אחרות: אקשן, צחוקים, ברומנס, עוד קצת צחוקים, פגז של פסקול ודוגפול מכוערת אך חמודה.

בסרט הזה, שהוא תכל’ס הומאז’ יפהפה וראוי ליקום המארוולי של אולפני פוקס המאה ה־20 ז”ל, ריינולדס מוכיח שוב כי הוא נולד לתפקיד המתנקש עם הפה המלוכלך, וג’קמן מחליק לתוך החליפה צהובה־כחולה (רק חיכינו לזה 20 ומשהו שנה, נו ביגי) בקלילות, כאילו תמיד לבש אותה. זה סרט על פאואר קאפל חד־פעמי, פאק’ד אפ לגמרי, אבל מלא רגש, אמוציות ואהבה גברית אמיתית. למרות עלילתו הדלה והלא מרשימה, “דדפול & וולברין” לא חושש לגעת בנושאים של מוות ושכול, חרטות ובעיקר בשאלה איך אחרי כל כך הרבה שיט שאכלנו בחיים אפשר למצוא את המקום שלנו ביקום, כל יקום. לשמחתינו יש כאן תמהיל מדויק, מאוזן ומגובש מספיק של אירועים כדי לרענן את השורות העייפות ב־MCU. אלוהים אדירים, כמה שהיינו זקוקים לזה.