טוב, זהו, הגיע הזמן להשלים עם זה. הטרנד הנוסטלגי ההוליוודי כאן כדי להישאר, לפחות עד שייגמרו הרעיונות בקטגוריה הזו, ואז נישאר עם ריק יצירתי. עד אז היוצרים בעיר החטאים ימשיכו לספק לנו יצירות ממוחזרות, או לכל הפחות כאלו שמתבססות על הפעלת הרגש הנוסטלגי של הצופה, במקום לאתגר אותו מחשבתית. זה לא שאני לא טיפוס נוסטלגי במהות, אבל ראבאק, מה ביקשתי, קצת מעוף? אל טרנד המיחזור הזה מצטרפת דמות אייקונית נוספת: אינדיאנה ג’ונס. הארכיאולוג הציני שמושך אליו צרות, נחשים ונאצים, מגיע לבתי הקולנוע בפעם החמישית. 42 שנים אחרי הסרט הראשון (“התיבה האבודה”) ו־15 שנים אחרי הסרט הקודם (“ממלכת גולגולת הבדולח”). האריסון פורד (שייבדל לחיים ארוכים) חוזר לעטות את כובע הפדורה החום ולהניף את השוט. סטיבן שפילברג, שביים את ארבעת הסרטים הקודמים, פינה הפעם את הכיסא לג’יימס מנגולד, האחראי בין השאר ל”לוגאן” המצוין.

בשנת 1969 ד”ר הנרי “אינדיאנה” ג’ונס הוא מרצה לארכיאולוגיה העומד לפני פרישה. רגע לפני שהוא מממש את תוכנית הפנסיה שלו, פורצת אל חייו צעירה בשם הלנה שו (פיבי וולר ברידג’, “פליבג”), שתתגלה בהמשך כבתו של שותפו לשעבר. השניים יוצאים למרוץ חובק עולם נגד פיזיקאי נאצי מטורף בשם ד”ר וולר (מאדס מיקלסן, “דוקטור סטריינג’״, ״חניבעל״ הסדרה) כדי להשיג חפץ עתיק הנקרא חוגת הגורל, שאותו בנה ארכימדס (אתם יודעים, אאוריקה וכל זה). למחזיק בחפץ זה יש אפשרות לחזור אחורה בזמן ולשנות את מסלול ההיסטוריה.

בהקרנות בפסטיבל קאן האחרון התקבל “אינדיאנה ג’ונס וחוגת הגורל” בגלגולי עיניים וספג ביקורות פושרות למדי. אז קבלו צפירת הרגעה – מדובר ברוב מהומה על לא מאומה. לפני שנפרק את הסרט לגורמים, צריך לציין לחיוב את ה”הצערה” של אינדי בסיקוונס המצוין (אין מילה אחרת לתאר אותו) שפותח את הסרט. במהלך 20 הדקות הראשונות של “חוגת הגורל” מתקבלת מנה גדושה ומלהיבה מכל מה שאנחנו אוהבים ומכירים מסרטי אינדיאנה לדורותיהם, כשהשוס הגדול הוא כאמור ההצערה הדיגיטלית שעברו פניו של פורד. בשונה מסרטים אחרים (“הפלאש” לדוגמה), קברניטי האפקטים בדיסני עשו עבודה מקצועית, וקשה להבחין שמדובר בדמות ממוחשבת למהדרין. להחזיק דבר מורכב כזה במשך 20 דקות במונחים של היום זה לא דבר פשוט.

צעיר לנצח. מתוך “אינדיאנה ג’ונס וחוגת הגורל”

אחרי הפתיחה מלאת האקשן הישן והטוב סטייל אינדיאנה ג’ונס, הסרט נכנס למצב קצת יותר רגוע, וכאן לטעמי טמונה הבעיה (ולא היחידה שלו). הוא סובל מקצב חסר אחידות, הסצנות הרגועות לפעמים יכולות להיות מתישות והאקשן, טוב ומהיר ככל שיהיה, קצר מדי. הסרט אורך 154 דקות, ואם לשפוט לפי הפנים של הקהל הצעיר באולם, זה שסרטי ג’ונס פחות מוכרים לו, עריכה מעט יותר אינטנסיבית ומלאת קצב הייתה יכולה לעורר בו עניין ולאו דווקא פיהוקים. נוסטלגיה כבודה במקומה מונח, אבל האיטיות של האייטיז לא יכולה לעבוד בשנות האלפיים. האהבה לדמותו של הארכיאולוג השרמנטי ניכרת על הפנים של האריסון פורד, שגם ציין זאת בפומבי. אינידיאנה ג’ונס הוא חלק בלתי נפרד ממנו, ועל אף המוגבלות הפיזית הבלתי נמנעת בגילו של פורד (80), הוא מזכיר לנו למה אהבנו את הדמות הזו כל כך. החזרה של פורד אל השוט והכובע המוכרים הייתה יכולה להיות קצת יותר מוצלחת אם התסריט שכתבו ג’ון קסדן, דייוויד קפ ופיליפ קאופמן היה מלא יותר בבדיחות הסרקסטיות הידועות של ג’ונס. וולר ברידג’ חולקת את המסך עם פורד בכימיה לא מושלמת, אבל בסך הכול יחסי הגומלין עובדים בין שתי הדמויות.

אחרי שתי מערכות טובות יחסית (אך לא אחידות) הסרט נכנס אל המערכה השלישית והכי בעייתית שלו. הקצב ממשיך לרדת, ולקראת הסיום מתרחש סיקוונס מטופש ומופרך יתר על המידה (אפילו בסטנדרטים המופרכים של אינדיאנה ג’ונס). אם להסתכל על חצי הכוס המלאה, “אינדיאנה ג’ונס וחוגת הגורל” מוכיח שגם בתיבול נוסטלגי שתפקידו הוא אך ורק לגרות אותנו להגיע אל הקולנוע ולשלם ממיטב כספנו כדי לחזות בגיבור ילדותנו, אפשר לספק מוצר קיצי, כיפי ואסקפיסטי לא רע בכלל.

ציון סופי בסולם גיקלופדיה: 7/10