כולם מכירים את “הקוסם מארץ עוץ”, הסרט הקלאסי שיצא אי שם בהוליווד הישנה והטובה של שנות ה־30 ועוקב אחר הרפתקאותיה של דורותי וכלבה הנאמן טוטו. הסרט הביא איתו חידושים קולנועיים, החל מצבעוניות חזקה לקולנוע השחור־לבן של אותה תקופה ועד לאפקטים מיוחדים ומרשימים, שהפכו אותו לאחד מסרטי הקולנוע האהובים והרלוונטיים עד היום. בשנת 1995 פרסם גרגורי מגוויר את הספר “מרשעת”, שמציג פרספקטיבה שונה לסיפור המוכר והאהוב ומתמקד בעלילותיהן של גלינדה ואלפבה, המכשפה הטובה מהצפון והמכשפה הרעה מהמערב. הספר זכה להצלחה ועובד למחזמר שרץ כבר יותר מ־20 שנה בברודווי. והוליווד כמו הוליווד, הרימה את הכפפה המוכרת שלה ויצרה סרט שמנסה לקחת אותנו למסע אי שם מעבר לקשת, אך בפועל נתקע בענן אפרורי בדרך, או ככה לפחות זה מרגיש בתום הצפייה בחלק הראשון של “מרשעת”, שעלה לאקרנים בשבוע שעבר.

הסרט, שמבוסס ברובו על המחזמר הבימתי, עוקב אחר המפגש של גלינדה (אריאנה גרנדה) ואלפבה (סינתיה אריבו, “הארייט”) באקדמיה קסומה ומכושפת שבה הן לומדות ומתאר כיצד השתיים הפכו מיריבות לחברות קרובות. ככל שהעלילה מתפתחת אנחנו לומדים על אופייה האמיתי של אלפבה, רואים אותה באור חדש ממה שהכרנו בסיפור המקור ומגלים מה בעצם הוביל אותה לקבל את אות הקין ואת הכינוי “המכשפה הרעה מהמערב”.

“מרשעת” מציע פרשנות חדשה ונקודת מבט חדשה לסיפור שעליו כולנו גדלנו ונוגע בנושאים חשובים, כגון היכולת של אחרים לקבל משהו שונה, לחצים חברתיים, קבלה עצמית, שיפוטיות והתוצאות שאליה היא מובילה – כלומר נושאים שכבר דשו בהם כל כך הרבה פעמים. אף על פי שהייתה פה הזדמנות ויכולת לעשות משהו חדש, מדובר בסרט שנשען ברובו על קלישאות מוכרות שראינו אפילו בסדרות נוער בשנות ה־90.

את הסרט ביים ג’ון מ’ צ’ו, שהפרויקט הכי מוכר שיש ברזומה שלו הוא ככל הנראה ההמשכים הפחות מוצלחים לסרטי “סטפ אפ”. צ’ו גם יצר את “שכונה על הגובה”, מחזמר שנכשל בקופות אבל קיבל ביקורות אוהדות. משום מה הוא זה שנבחר לביים את “מרשעת”, שעוד בשלב ההפקה ההתחלתי הובטח להיות “המיוזיקל המפתיע של השנה”. אין ספק שהעולם שנבנה באדפטציה הקולנועית הוא עולם קסום וצבעוני, רוב השחקנים מגלמים את הדמויות בצורה מבדרת ויש רגעים שאפשר לתפוס כמרגשים, אבל משהו בכל זאת לא מצליח להתרומם ולסחוף. המעריצים המושבעים של המחזמר המוצלח ייהנו ממנו בצפייה ראשונה ויצליחו להתעלם מהחורים העלילתיים שלו, אבל דווקא את הקהל שפחות מכיר את הסיפור יהיה קשה יותר להרשים.

נניח בצד את השירים, שאינם קליטים כל כך (מלבד אחד, אולי), ובואו לא ניכנס לחורים המרובים שיש בעלילה שמטרתם להצדיק את מעשיה של אלפבה, ובעצם גורמים לכל הסיפור של דורותי להיראות מיותר לחלוטין. כי אלה חורים שחוררו אי שם בשנת 1995 בספר “מרשעת: קורות חייה של המכשפה הרעה מהמערב”, ככל הנראה כדי להראות שאין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע. אבל (וזה אבל גדול!) הייתה לסרט הזדמנות להביא משהו אחר, מפתיע ומרגש, ובמקום זה קיבלנו את הדברים הצפויים שכבר גרמו לנו לשכוח מה זה להתרגש באמת.

“מרשעת” הוא סרט עשיר במראה שלו (ובתקציב) ומלא בדמויות צבעוניות ובשחקנים נאים שרובם יודעים לשיר ולרקוד, אך בשורה התחתונה הוא סרט שלא מציע הרבה ונמרח במשך שעתיים וחצי במטרה להוסיף עומק לעלילה ולדמויות, אך נותר ריק מתוכן ומלא בקלישאות: שוב הדמות השונה, שנתפסת כמכוערת, מפחידה ולא מקובלת (במקרה הזה אלפבה הירוקה), עומדת מול הדמות הטובה, היפה, הטהורה, שכולם אוהבים ועוזרת לה להתגבר על כל הקשיים החברתיים (במקרה הזה גלינדה).

סינתיה אריבו מגלמת את אלפבה בצורה מופתית. היא כובשת, מרגשת והקול שלה נעים אפילו יותר משל עדינה מנזל (שגילמה את אלפבה על הבמה בברודווי). לצידה נמצאת אריאנה גרנדה, שאת יכולות השירה שלה אף אחד לא יכול לקחת, אבל בכל הנוגע ליכולות המשחק… ובכן… גרנדה מגלמת את דמותה של גלינדה, המכשפה הטובה, בצורה מטופשת כל כך שגורמת לתהות אם זו פרודיה על כל דמות של מלכת הכיתה שאי פעם נוצרה, או שגלינדה באמת הייתה טיפשה לאורך כל הדרך, מה שיוצר חור אחד מיני רבים, מפני שכולם התוודעו לחכמתה ב”הקוסם מארץ עוץ”. ויותר מזה – היא גם לא הייתה טיפשה בספר שעליו מבוסס הסרט. אז בבקשה, שמישהו יסביר למה כדי להעצים את הדמות של אלפבה צריך היה להפוך את הדמות של גלינדה לטיפשה ומעצבנת. זו תשובה שככל הנראה לא נקבל גם בחלק השני, שיגיע בנובמבר 2025.

למרות הכוונות הטובות להביא לנו מיוזיקל סוחף ומרתק, “מרשעת” לא באמת עומד בציפיות הגבוהות שאליהן כיוון. בתוך עולם ויזואלי צבעוני וקסום אנחנו נותרים עם שחקנים שנחשבים גדולים שלא הצליחו באמת להראות את היכולות שלהם (כן, ג’ף גולדבלום, גם אתה). הדמויות נותרות חסרות עומק, הביצועים הווקאליים לא מצליחים להרים את הסצנות ונשמעים כמו שיר אחד ארוך שלא נגמר והסרט לא באמת מביא משהו חדש בז’אנר הכיפי שהוא מיוזיקל. והגרוע מכול – כמיוזיקל הסרט לא גורם לצופה לרצות להיכנס למסך ולהצטרף לשירה ולריקודים. אומנם “מרשעת” הוא חביב לצפייה, בעיקר אם אתם חובבי הז’אנר, אך זה כל מה שהוא – חביב לצפייה. נקווה שהחלק השני יהיה מוצלח יותר.