לתדהמתי, קיבלתי את המשימה כבדת המשקל לבקר את הסרט החדש ביקום הקולנועי של מארוול, “ד”ר סטריינג’ בממדי הטירוף”. למה כבדה? כי לבקר סרט של מארוול בלי לתת ספוילרים זו משימה קשה לאללה. במיוחד סרט שעוסק במולטיוורס ובאפשרויות שהוא פותח בפנינו לאין־ספור סיפורים ודמויות (דודה מיי, תחזרי!).

העלילה על הקצה של הקצה של הקצה של המזלג: לאחר אירועי “אין דרך הביתה”, ד”ר סטריינג’ ממשיך כרגיל בחייו, עד שיום אחד קורה משהו בלתי צפוי, זאת אומרת, שגרתי בחיי היום־יום של הניו יורקרים בסרטי קומיקס. סטריינג’ נסחף להרפתקה חוצת יקומים ועמוסה באירועים מטורפים הכוללים את וונדה מקסימוף AKA סקרלט וויץ’, וונג החביב ודמות חדשה שטרם נראתה על המסך – אמריקה צ’אבז, בגילומה של סוצ’י גומז בת ה־16.

אי שם בתחילת שנות האלפיים: סם “האגדי, המלך, הכל יכול, אנחנו לא ראויים לך” ריימי, עשה צעד קטן לבמאי וצעד ענק לקהילת חובבי הקומיקס בכל העולם, כשביים טרילוגיה על איזה איש עכביש אחד. והנה, היום, בשנת 2022, הוא חוזר אלינו, ליקום שאנחנו אוהבים כל כך, ותאמינו לי, היה שווה לחכות! ריימי הבטיח למעריצים סרט קומיקס בניחוח אימה והוא קיים, באבואבואה קיים. ריימי הוא אומן אימה מחונן ופנומן בתחומו, ואנחנו מקבלים כאן מנה גדושה ומשביעה של מתח ו”הקפצות פחד” (מה שנקרא בעגה המקצועית Jump Scares). אני לא זוכר סגנון כזה ב־MCU ואם כן, אשמח אם מישהו מכם ירענן את זכרוני. גם רמת האלימות עולה כיתה, ולהורים שביניכם אני ממליץ לחשוב לפני שאתם לוקחים ילדים קטנים לסרט הזה. אין כאן דברים יותר מדי מחרידים, אבל בהחלט דימויים שטרם נראו בסרט קומיקס מדורג PG-13.

הסרט ארוז יפה־יפה בצורה מקצועית ומהודקת, בדיוק כמו שאר סרטי ה־MCU: צילום מהפנט, אפקטים שובי עיניים, פסקול אימתני (דני אלפמן הווירטואוז חוזר לשתף פעולה עם ריימי) ובסך הכול הפקה אולטרה מושקעת שמרימה עוד קצת את הרף לשאר האולפנים בהוליווד (אולפני וורנר ו־DC, אני מדבר אליכם!). המינוס (והוא לא גדול) מבחינתי הוא האירוע המחולל והמניע של העלילה, שמתקדמת יפה מאוד מאותו הרגע. זה לא הרס לי את החוויה לגמרי, אבל הייתי מצפה ממשהו “קצת יותר גדול” להזיז שם את העניינים, אבל לא אתעכב על זה. זה נסלח בהחלט, כי מה שמגיע אחר כך הוא פיצוי הולם.

בנדיקט קמברבאץ’ נכנס לנעליו של סטריינג’ בפעם החמישית, וכמו תמיד – מושלם. התפקיד הזה תפור עליו. הציניות, הרצינות ורגעי הצחוק (הפעם בודדים יחסית לעומת סרטי מארוול אחרים) – הוא פשוט מבצע אותם בצורה נהדרת’ ואני תמיד נהנה לראות אותו על המסך. גם וונדה אהה, סליחה, סליחה, סקארלט וויץ’, מקבלת המון זמן מסך בהשוואה למה שהיינו רגילים לקבל ממנה בסרטי מארוול (בסדרה שלה זה משהו אחר). אם עד היום ההופעות של אליזבת אולסן, היו פרווה בעיניי, הפעם היא נותנת תצוגת תכלית על כל גווניה. אותי היא כבר כישפה. סוצ’י גומז כאמריקה צ’אבז מרעננת ומספקת תוספת לא רעה בכלל ליקום הקולנועי. יהיה מעניין מאוד לראות אותה גדלה תחת הכנפיים של קווין פייגי והחבר’ה.

השלב הרביעי של ה־MCU התחיל מבחינתי בצורה מקרטעת: שאנג צ’י היה לא רע אבל חסר אחידות, איטרנלס, טוב, עדיף שלא נדבר עליו, ו”האלמנה השחורה” היה בינוני משהו (אם כי טוב יותר מהאיטרנלס). “אין דרך הביתה” טרף את הקלפים ללא כל ספק והזניק את המניה של מארוול בחזרה לשחקים. בתוספת של “ד”ר סטריינג’ 2” ואוטוטו גם הסרט החדש של ת’ור, אני יכול להיות רגוע ולהבין שסרטים כמו האיטרנלס הם רק מכה קלה בכנף של מארוול, ומכאן והלאה הם רק יצמחו עוד ועוד… עד שישתלטו על העולם או משהו כזה.

מוגש כשירות לציבור: מומלץ לצפות בסדרות של מארוול, או לכל הפחות לרפרף ולקרוא את תמצית העלילה שלהן לפני הצפייה בסרט, וכמובן, מחכות לכם שתי סצנות אפטר קרדיט, כמקובל בקודש.