מזל טוב, נולד סרט נוסף, פריקוול, בדומה לקודמיו במסחטת הרעב של זיכיון “הנוסע השמיני”. “רומולוס” מתרחש כרונולוגית בין הסרט הראשון (1979) לסרט השני (1986). קשה להגיד שמבחינה קולנועית ונרטיבית הוא מביא איזו בשורה חדשה או מלמד משהו חדש על היקום של ריפלי (ז”ל) והזינומורפים, שכן הוא משתמש באותן תמות, באותם מכשירים ובאותה תבנית עלילתית שחוקה. יחד עם זאת, הודות לבימוי של פדה אלוורז (“לא לנשום”), שניצח על אמצעי המבע במומחיות, “הנוסע השמיני: רומולוס” הוא דווקא הסרט הטוב ביותר בזיכיון זה שנים.

הפעם מי שנאלצים להתמודד עם היצור הטורף הם כמה כורים צעירים מכוכב קולוניאליסטי נוסף של תאגיד “ויילנד יוטני”, המבקשים לעבור לכוכב אחר ונוח יותר, שבו התחלואה פחותה, תאונות כרייה מועטות ויש שמש. חלק מהכורים הצעירים מגלים שאל מסלול הכוכב שלהם נדדה ספינת חלל שתעזור להם להגיע ליעד הנכסף. לשם כך הם זקוקים לנערה ושמה ריין (קיילי ספייני) ולאנדרואיד ששומר עליה (או היא עליו, תלוי מתי), אנדי (דייוויד ג’ונסון).

העלייה לסיפון הרומולוס מצליחה, אך הבעיות, כצפוי, מתעוררות כי – ניחשתם נכון! – אורבים בה יצורים מפחידים ורעבים. הבריחה ממלתעות תאגיד קפיטליסטי וחיי רעב הופכת לבריחה מהמקום הנורא שאליו הגיעו הכורים כשנפשם בידם. עלילת צד, דבר שזכה לפיתוח לאורך הזיכיון, בייחוד בסרטים האחרונים (“פרומתיאוס” ו”קובננט”), חוקרת את מערכת היחסים המורכבת בין האנדרואידים (הסינתזוידס) לבני האדם ובין היוצר לבין הגולם ומעלה מגוון שאלות בנוגע לטכנולוגיה ולמוסר.

אז כן, מדובר באותה גברת בשינוי אדרת. אף על פי שהיה אפשר לצפות למעט נוסטלגיה מעלילה שמתרחשת בין שני סרטי המופת הראשונים (והטובים ביותר בזיכיון ללא ספק). האזכורים משמשים יותר מכשיר לריצוי מעריצים מאשר תרומה ניכרת לעין. למעשה, מדובר בהעתק־הדבק עם קצת ארגון מחדש. זה היה עלול ואפילו צפוי להעיב על הצפייה, אולם זה ממש לא המצב. אף על פי שמדובר בסיפור שחוק שלא מביא משהו חדש לשולחן, הוא משמש תזכורת טובה להרבה דברים שמתלכדים יחד לחוויה קולנועית מרגשת, מותחת ומספקת. לא, אלה לא ממש הג’אמפ סקיירס בפרט או האימה בכלל. הסרט עובד מכיוון שהוא משתמש בכל האמצעים האומנותיים, המד”בים שלו, בצורה נפלאה – אפקטים אורגניים ו־CGI מרהיבים, צילום טוב ומיזנסצנה מדויקת, עיצוב תפאורה על־חלל תרתי משמע ופסקול מהטובים שיצאו בשנה האחרונה – אולי הטוב ביותר בסדרת הסרטים. בקיצור, הסרט עשוי היטב, ולכן אפשר לשכוח לרגע שאין בו נרטיב מעניין במיוחד ופשוט ליהנות מהאקשן.

אבל אם כבר באקשן עסקינן – אפשר היה יותר. כשיש אקשן הוא מעולה, מותח, מרהיב ויזואלית וקולית. הקאסט – אף על פי שרובו לא מוכר במיוחד (לא כולל את זינוש) – סוחב את הדרמה על כתפיו בצורה משביעת רצון. שחקני ושחקניות הקאסט משכנעים מאוד, והמתח שעולה בינם לבין זינו ושות’ מחלחל גם לחוויית הצפייה.

ההחלטה לצפות בסרט או לא תלויה מאוד במשאלת ליבו של הצופה. מי שמחפש סיפור חדש ומורכב או מידע רענן ומהותי על היקום העלילתי, יכול לוותר. גם מי שלא אוהב חורים בעלילה יתקשה לבלוע את מה שמתרחש, שלא עולה תמיד בקנה אחד עם מה שידוע, למשל, על תהליך ההתפתחות של היצורים המבעיתים. אבל לחובבי התבנית, הזיכיון כולו ואנשים המבקשים להיבלע בתוך חוויה קולנועית מורטת עצבים, מהנה ואפקטיבית – זהו סרט קיץ נהדר שכדאי ואף רצוי לצפות בו באיימקס. עד האימה הבאה.