הוליווד נמצאת כבר תקופה ארוכה בגל חידושים לסרטים נוסטלגיים והמשכים שאיש לא ביקש, כאילו לראשי חברות ההפקה הגדולות נגמרו הרעיונות הטובים ליצירת קולנוע חדש וסוחף. כחלק מהגל הזה קיבלנו בסוף השבוע האחרון את החידוש לסרט “העורב” (1994), שרק מוכיח שאולי עדיף לעבור כבר לגל הבא.

“העורב” בכיכובו של ברנדון לי, שיצא בשנת 1994 והתבסס על הקומיקס בעל האותו השם, אומנם לא היה שובר קופות – אחרי הכול, מדובר בשנה שבה הקולנוע הביא יצירות אומנות בזו אחר זו וכוכבים חדשים ועולים – אבל הוא זכה למעמד קאלט מכובד ביותר עם קהל מעריצים, שבכל שנה מארגן הקרנות מיוחדות וערבי קוספליי. נוסף על כך, הטרגדיה שפקדה את ההפקה לאחר שברנדון לי נורה למוות במהלך צילומי הסרט הקפיצה את המעמד של לי ככוכב וגם עשתה את היח”צ הכואב שלה.

שלושים שנה לאחר צאת הסרט המקורי אנחנו מקבלים את הגרסה מחודשת בבימויו של רופרט סנדרס (“שלגייה והצייד”) ובכיכובו של ביל סקארסגארד (“זה”), המגלם את דמותו של אריק דרייבן, בחור צעיר ואבוד שידע בחייו רק סבל ואובדן, הפוגש את אהבת חייו, שלי, במוסד סגור. לאחר שהשניים מבינים בתוך דקות ספורות שהאהבה שלהם חזקה כל כך וחד־פעמית, הם מחליטים לברוח ביחד מהמוסד ומהסכנות שאורבות לשלי. לצערם של הזוג הצעיר והמאוהב זה בזה ובסמים שלהם, הסכנה תופסת אותם מהר מאוד והם מוצאים את מותם בסצנה אכזרית לצפייה – ואחת מבין שתיים כאלה לאורך הסרט כולו. בזמן שנשמתה של שלי עוברת אל הגיהינום, אריק מקבל בדרך מסתורית ובלימבו בלתי נגמר בין גן עדן (ככל הנראה) לעולם האמיתי הזדמנות שנייה לתקן את שקרה. כל שעליו לעשות הוא לנקום את מותו שלו ושל אהובתו בחיסול האחראים לכך. בדרך מגלה אריק את יכולותיו החדשות (ריפוי מהיר) ואת המשמעות האמיתית של אהבת אמת.

קשה לומר שמדובר בעיבוד שמכבד את המקור או את הצופים והקאסט שלו בכלל, שכן הקשר בין המקור לחידוש מתחיל ונגמר במשפט אחד: גבר בשם אריק נרצח ביחד עם אהובתו שלי וחוזר לחיים כדי לנקום. כל המשך העלילה לסיפור המקורי מקרי בהחלט. המקור היה גותי, אפל, מלווה בפסקול סוחף שכאילו נותן קול לעורב, שוטים מוצלחים ודמות של גיבור שבור וטרגי שאי אפשר שלא להרגיש כלפיו הזדהות וכאב. ברנדון לי, עם המראה והרגישות שלו, כאילו נולד לדמות של אריק דרייבן, וכך הוא גם מת. לעומת זאת, החידוש לא מחדש דבר, אלא רק הורס כל זיכרון ואהבה שהיו לסיפור המקור. אנחנו נותרים עם גיבור שלא מתגלה עליו הרבה ואין לו שום מאפייני דמות, ולכן אי אפשר לחוש כלפיו הזדהות או להבין אותו; כימיה פשוט מביכה עד לא קיימת כלל בינו לבין מי שאמורה להיות אהבת חייו האחת והיחידה; שחקני משנה שלא ברור מה תפקידם בכוח ונבל שלא ברור לגמרי מי הוא, מהם המניעים שלו, איך הוא סחף אחריו משתפי פעולה ומה השם שלו בכלל.

כדי להצליח ליצור רימייק טוב צריך להכיר את הסיפור עד הסוף ולהבין מדוע הסרט המקורי היה מוצלח, גם אם לא בזמן אמת. הסרט הנוכחי נותן את התחושה שאין הבנה בכלל לגבי משמעות הסיפור, המניעים של הדמויות והמסע שהגיבור עובר. הסרט גם יכול היה לעבור בתור ניסיון לחדש את הסיפור של רומיאו ויוליה, רק גותי. אין שום דבר זכור בסרט הזה, מלבד מבוכה שמרגישים בדרך כלל כשצופים בתרגיל ראשון של סטודנטים לקולנוע בשנה א’ ושתי סצנות שאולי יגרמו לכם להרגיש קצת יותר טוב על זה ששילמתם על כרטיס ופופקורן.

נקודה אחת טובה שיש בסרט היא השחקנים ביל סקארסגארד ודני יוסטון. השניים נכנסו כל כך לדמויות וניסו להביא אותן כמה שיותר טוב שאי אפשר שלא להחמיא להם, בעיקר כשנדמה שהם לא קיבלו שום הוראות מצד הבמאי, שכבר ידע נפילות בפרויקטים קודמים שלו, ואולי הוא צריך כבר להבין שהגיע הזמן שלו לתת את הקאט.

“העורב” גרסת 2024 מביא את כל מה שלא טוב בגל הרימייקים של הוליווד: הוא לא עושה כבוד לאף אחד: לא לסיפור המקור, לא לקאסט שלו, לא לצופים ובעיקר לא למורשת שהותיר אחריו ברנדון לי. יש שני דברים שאפשר לעשות כדי שהסרט הזה (אולי) יהיה הצלחה: לחזור לחדר העריכה ולערוך הכול מחדש, או לגנוז אותו לחלוטין כאילו מעולם לא היה. אבל דבר אחד שבטוח צריך לעשות זה לצפות בסרט המקורי ולהבין כמה מוצלח היה ברנדון לי בתור אריק דרייבן.