המוות של צ’אדוויק בוזמן היכה בתדהמה את עולם הגיקים. השחקן האהוב שגילם את המלך טצ’אלה AKA הפנתר השחור הלך לעולמו בטרם עת והשאיר אחריו סימן שאלה ענק לגבי זהותו של השחקן שיירש את מקומו כמגן הנצחי של וואקנדה. עד לעליית סרט ההמשך, “הפנתר השחור: וואקנדה לנצח”, שום דבר לא היה ברור וסגור, אבל מצפייה ראשונה בסרט אפשר לומר שבוזמן יכול לנוח על משכבו בנחת ובשלום – יש לו מחליף ראוי. “וואקנדה לנצח” הוא גם הסרט שסוגר את השלב הרביעי ביקום הקולנועי חסר הגבולות של מארוול. שלב זה, שידע הרבה יותר מורדות מאשר עליות, הגיע לקו הסיום בקול ענות חלושה, ורק לפנתר היה את הכוח להחזיר אותו למסלול ואיכשהו להמתיק את הגלולה המרה.

העלילה נפתחת במותו הפתאומי של טצ’אלה במה שנראה כהומאז’ מרגש לבוזמן, נוסף על הפתיח המפורסם של אולפני מארוול, ששימש מעין דקת דומיה עבור השחקן. שורי (לטישיה רייט, “הנוסע”, “שחקן מספר אחת”) מתקשה לקבל את מות אחיה, וכשאימה, המלכה ראמונדה (אנג’לה באסט, “המטרה: לונדון”, “מילקשייק אבק שריפה”) מנסה לשכנע אותה לקחת על עצמה את העול ולהמשיך את דרכו כפנתר(ה) השחור(ה), היא מסרבת בתוקף. בינתיים, בצד השני של האוקיינוס, הנבל האייקוני של מארוול (וגם גיבור בסיפורים מסוימים) ושליט העולם התת־מימי, נאמור, מחרחר ריב עם הוואקנדים על המשאב היקר ביותר שלהם: הוויברניום.

יש המון דברים טובים ב”וואקנדה לנצח”, אבל לפני כן כדאי שננקה את השולחן. נאמור של הסרט הוא אצטקי, לעומת נאמור האטלנטי של הקומיקס. בבחירה זו יש משקל פוליטי גדול מאוד. הסרט סובב סביב שני עמים שסבלו בזמן זה או אחר מהכיבוש של האדם הלבן. ואכן, “וואקאנדה לנצח” הוא הסרט הכי פוליטי אבר (!) של מארוול, והאג’נדה האנטי־קולניאליסטית שלו נוטפת מכל עבר. היה בגישה הזו היגיון אם הסרט היה מוקרן בשנות ה־60–70, אבל מים רבים עברו מתחת לגשרים של מיסיסיפי והגיע הזמן לדבר על נושאים קצת יותר אקטואליים. מנגד, אפשר לפרש את זה כמהלך חינוכי לדור הצעיר יותר שהוא, כידוע, הקהל שהסרטים האלה מכוונים אליו. כך או כך, הגישה הזו קצת מאפילה על הסרט, שבבסיסו הוא מאוד מאוד מבדר.

למרות כל מה שנאמר בפסקה הקודמת, אפשר להכתיר את “וואקנדה לנצח” גם כסרט הכי “מארוולי” של השלב הרביעי. סוף־סוף קיבלנו אקשן ברמה הולמת, אפקטים מהוקצעים וסטים ותפאורות מרשימות ביותר, בייחוד ממלכת טלוקאן התת־מימית של נאמור. לכל אלה מתחברים צילום פשוט מעולה עם שוטים מהממים (גם אם נעשה לפעמים שימוש יתר בסלואו מושן) ואחד מפסי הקול היפים ביותר שנשמעו בכל שלבי היקום. על כל אלה מנצח במקצוענות מרשימה הבמאי ראיין קוגלר, שביים גם את הסרט הראשון ואף את “קריד” המצוין.

גירל פאואר | מתוך “הפנתר השחור: וואקנדה לנצח”

לטישיה רייט מגלמת את שורי בהצלחה גם בפעם השנייה עם תספורת יותר מוזרה ממוזרה. לצידה מככבת גם אנג’לה באסט המנוסה. יחד הן משדרות אמינות ואחריות בסצנות היותר מרגשות של הסרט. את נאמור מגלם טאנוך הוארטה (“חופשה קטלנית”, “הטיהור לנצח”) המעט אנונימי. השחקן הפחות מוכר בכל הקאסט מציג גרסה טובה של נאמור (במשחק קצת פחות) והאג’נדה שלו מתווכת בהצלחה לצופים – לא עוד נבלים שרק רוצים להשתלט על העולם ולהשמיד כל דבר שזז.

מעל כל אלה בולט הקאסט, הכולל 90% נשים. בשלב זה ברור מאוד לאיזה כיוון מארוול הולכת (כוח נשי!), ואנחנו לגמרי בעד – האתגר הוא כתיבה טובה וביצוע בהתאם. האם מארוול טובה בזה? בדרך כלל לא (עיין ערך “שי האלק”). האם יש להם את האנשים המתאימים לזה? יש מצב שכן. בכל מקרה, יש למה לצפות.
“הפנתר השחור: וואקנדה לנצח” עטוף באג’נדה פוליטית מיושנת (אפילו נזרק משפט כמו “פעם ראשונה שאני רואה מתיישב [קולוניאליסט] בשלשלות) וארכאית, שלא תמיד מתאימה למדיום הקומיקסי־קולנועי. אם תצליחו להתעלם ממנה, תגלו ש”וואקאנדה לנצח” הוא סרט מארוולי טיפוסי הכולל אקשן וקרבות שלמדנו לאהוב, רגעים מרגשים וסוחטי דמעות ובאופן מפתיע מבדר לאללה!

מדד גיקלופדיה: 7.5/10
פוליטי ומעט ארוך, אבל כיפי ומבדר. כמקובל בקודש, מחכה לכם סצנת אפטר קרדיטס אחת.