ב־7.10 חייהם של אזרחי מדינת ישראל נעצרו במספר תחומים. אחד הבולטים שבהם הוא תחום התרבות והפנאי, והלחם והחמאה של כל מי שקורא את הביקורת הזו. התיאטראות ובתי הקולנוע נסגרו עד להודעה חדשה, ואלה מבינינו שכבר לא היו יכולים לצפות במשך מאה שעות רצוף בדני קושמרו, יונית לוי או הילה קורח חוזרים על המילים “קונספציות”, “דיסקט” או “חמאס”, נאלצו (ועדיין נאלצים) להסתפק בצפייה ביתית בסרטים ובסדרות ולהשלים שעות צפייה. בעקבות המלחמה וסגירתם עד להודעה חדשה של אולמות הקולנוע, בכורתם של כמה סרטים בבתי הקולנוע של ארץ הקודש נדחו לתאריך לא ידוע. אחד מהם הוא “חמישה לילות אצל פרדי”, המבוסס על סדרת המשחקים הנערצת שראתה אור מסך ופיקסלים לראשונה ב־2014. בסוף השבוע האחרון עלה הסרט באיחור של כמעט חודש למסכים הגדולים בישראל.

הקללה שרובצת על סרטים מבוססי משחקי וידאו היא עובדה מוגמרת. חוץ ממקרים יוצאי דופן כמו “סוניק”, שהמעריצים הצילו במו ידיהם, ואולי “מורטל קומבאט” (2021), שהיה בינוני אך סביר, רובם המוחלט של סרטים אלה הם כישלונות מפוארים שהיו צריכים להישאר במגירה בגדר דף טיוטה בלבד (היי, “סטריט פייטר”!). עיקר הכישלון שלהם תלוי באופן שבו העלילה של המשחקים, שנפרשת לאורך שעות מכובדות של משחק, נדחסת לתוך שעה וחצי עד שעתיים, עם מיליוני חורים בעלילה וביצוע קלוקל של כל האלמנטים הבסיסיים שמרכיבים סרט ראוי. המכנה המשותף שלהם הוא הבינוניות הבלתי נסבלת והחפיפניקיות שבביצוע. בהקבלה לעולם האוכל – אם משחקי הווידאו הם ארוחת גורמה שמוגשת בכמה מנות משובחות, אז הסרטים המבוססים עליהם הם ג’אנק פוד המיוצר במהירות ללא התחשבות בצורה, בתוכן או בטעם, כך שציפיות גדולות מהסרט הנ”ל לא היו לי.

עלילת “חמישה לילות אצל פרדי” מקבילה לזו של משחק הווידאו הראשון בסדרה, עם תוספות קטנות. לאחר שאביו התאבד ואימו נפטרה, מייק שמידט (ג’וש האצ’רסון, “משחקי הרעב”) מחלטר בין עבודות ומגדל את אחותו הקטנה. מייק סוחב איתו טראומת עבר קשה: הוא היה עד לחטיפתו של אחיו הקטן. הטראומה של מייק משבשת לו את חיי היומיום והיא זו שגם תניע את העלילה ותהיה המניע לפועלם של הדמויות סביבו. בניסיון נואש להיאחז באפוטרופסות על אחותו הקטנה מול דודתו, מייק מוצא עבודה כמאבטח במתחם בילוי נטוש בשם “הפיצרייה של פרדי פזבר”. במתחם נמצאות בובות אנימטרוניות קרינג’יות ענקיות שהורגות את כל מי שנמצא בו.

לאחר צפייה מלאה בגלגולי עיניים, אפשר להגיד שאם “חמישה לילות אצל פרדי” הוא סרט שאמור להחזיר אותנו לאולמות בהמונינו, אז כבר עדיף להישאר בבית ולצפות בעוד פרק של “סברי מרנן” (טוב, סליחה, זה כבר באמת מוגזם). לסרט יש נקודת פתיחה טובה ומסתורית. למייק יש מנוע עלילתי חזק עם טראומה קשה מנשוא. אבל הדבר הזה לא מנוצל כראוי כדי למקסם את האפקט של הסרט, לפחות הרגשי. “חמישה לילות אצל פרדי” מתויג כסרט אימה, וככזה הוא נכשל פעם אחר פעם, סצנה אחרי סצנה, כדי להתל בדמות הראשית ובעיקר בנו, הצופים. הציפייה לטוויסט בעלילה שיושיע אותנו מהשעמום שהוא “חמישה לילות אצל פרדי” נתקלת באכזבה גדולה. יותר מדי דברים קורים ללא כל הסבר נראה לעין (ועד שהם כבר קורים יש מצב שתירדמו), הדמויות גנריות ויבשות להחריד (האצ’רסון פשוט אנמי) ופועלות ללא מניעים הגיוניים והסיפור הוא אחד המטופשים שנתקלתי בו לאחרונה.

את “חמישה לילות אצל פרדי” גרסת הסרט כתב יוצר המשחק סקוט קות’ון לצד אמה טאמי (שאף ביימה את הסרט) וסת’ קאדלבק. את ההצלחה הפנומנלית של המשחקים (שהולידה גם כמה ספרים) קות’ון כנראה לא יצליח לשחזר בכל הקשור למסך הכסף. התוצאה שמתקבלת מהעיבוד הזה לא מצליחה לרתק לרגע אחד או לכל הפחות – לעניין.

חברת ההפקות “בלאמהאוס”, שלקחה את הפיקוד על הפקת הסרט לאחר שוורנר ברוס זזה הצידה, היא מילה נרדפת להפקות אימה בהוליווד. “מייגן”, טרילוגיית “האלווין” המחודשת ולאחרונה גם “מגרש השדים: המאמינים”, שראוי לכל גינוי, הם רק חלק קטן מסרטים שהופקו תחת ידיה, אבל “חמישה לילות אצל פרדי” הוא פלופ רציני. אם מלחמת “חרבות ברזל” הביאה את חלקנו הרב להתפכחות מקונספציות ותפיסות כאלו ואחרות – הסרט הזה דווקא מחזק קונספציה אחת: הוליווד עדיין לא יודעת לעבד משחקי וידאו למסך הגדול.