אם יש מישהו בעולם הזה שמייקל קיטון חייב לו את הצלחתו, זה ללא ספק טים ברטון. הבמאי בעל השיער המוזר נתן לו את תפקיד חייו ב”באטמן”, הסרט בה”א הידיעה ששינה לנצח את ז’אנר גיבורי העל. אבל קיטון לא התקבל במחיאות כפיים, ובעידן שקדם לרשתות החברתיות, התקשורת בעצמה זלזלה בקיטון ותהתה לגבי יכולתו לגלם את התפקיד המחייב.

את מה שקרה אחר כך כולם כבר יודעים, אבל התלונות לא צצו יש מאין. ב”ביטלג’וס”, סרטו של ברטון שקדם לזה על האביר האפל, קיטון הפגין יכולות קומיות נהדרות, ולכן היה מוזר לקבל אותו בתור דמות רצינית ועמוקה. פרודיית האימה האייקונית הזו, שקרמה עור וגידים בשנת 1988 והפכה להצלחה כמעט מיידית, הייתה אבן דרך משמעותית בקריירה של קיטון וברטון גם יחד.

קיטון המלך זכר לברטון את חסד הנעורים הזה. עכשיו הוא חוזר לחליפת הזברה של השד עם הפרעת הקשב והריכוז ב”ביטלג’וס ביטלג’וס”, וכדי להרים עוד קצת את רמות ההייפ, לכבוד המאורע חזרו לתפקידן גם וינונה ריידר וקתרין אוהרה בתור לידיה ודיליה דיץ, בתוספת ג’נה אורטגה, שברטון הביא עימו מהסדרה “ונסדיי”. בשבוע שעבר פתח “ביטלג’וס ביטלג’וס” את פסטיבל ונציה והתקבל במחיאות כפיים סוערות. אבל האם ההייפ באמת מוצדק, או שברטון סתם עושה סיבוב על הקהל בצורת נוסטלגיה ופאן סרוויס שנועדו לפתוח ארנקים?

העלילה הראשית של “ביטלג’וס ביטלג’וס” ברורה, אבל היא טובעת בין שלל עלילות משנה פחות רלוונטיות שמקהות את התחושה ואת ההנאה ממנו. בכל אופן, במוקד שלה ניצבת לידיה (ריידר), כעת אלמנה, שמנצלת את יכולתה לתקשר עם המתים ומתחזקת קריירה כמנחת טוק שואו בנושא רוחות רפאים ובתים רדופים. יש לה גם בת מתבגרת בשם אסטריד (אורטגה) ובן זוג מעצבן בשם רורי (ג’סטין ת’רו), שהוא גם המפיק שלה. לאחר שאב המשפחה נהרג בתאונה הזויה, הבנות למשפחת דיץ חוזרות לבית הישן בעיירה וינטר ריבר, קונטיקט. בעולם המתים ביטלג’וס עובד בתור פקיד אפרורי בדיי ג’וב משעממת, עדיין חולם לבוא עם לידיה בברית הנישואין ורודף אותה מדי פעם, בשביל הספורט. בינתיים דלורס (מוניקה בלוצ’י), אשתו לשעבר של ביטלג’וס, קמה לתחייה ומתכננת לחזור לזרועותיו. איך, מי ומה כל הדבר הזה מתחבר לכדי גוש אחד ברור? צפייה בסרט תבהיר את זה, כי קשה לסכם פיצ’ר כמו “ביטלג’וס ביטלג’וס” בפסקה אחת בלבד.

לפני שנוגעים בדברים הטובים שיש לסרט הזה להציע לצופיו, זה המקום להגיד שיש לו בעיות בולטות בעריכה ובעיקר בתסריט, שכאמור מתפזר לכל עבר ולכל פינה. הוא גם כולל עלילת צד נוספת עם ויליאם דפו בתור בלש רפאים לא ממש מתוחכם ועוד עלילה קטנטנה על רצונה של דיליה להתייחד עם זכרו של בעלה ז”ל. עריכה היא מילת המפתח כאן, אבל אין שום דלת שהמפתח הזה ניסה לפתוח. במקום זאת ברטון מנסה לרוץ על כל המגרש, ובכל מגרש אפשרי: קומדיה, קצת דרמה משפחתית ונגיעות של קומדיית התבגרות. מה קשור התבגרות? אה, סליחה – כי יש כאן עוד עלילת צד! אסטריד, בתה של לידיה, מתאהבת בריצ’י (ארתור קונטי), המתגלה כרוח רפאים עם מניעים נסתרים ולא חביבים במיוחד. קיצקץ, הבנתם ת’תמונה – הסרט הזה הוא כמו כוס שהחלו למלא אותה אבל אף אחד לא טרח לרגע להגיד “מתי!”

לתסריט הארוך מדי לסרט קצר יחסית (שעה וארבעים בסך הכול) מצטרפות דמויות מיותרות, בעיקר דלורס, אשתו חדורת הנקמה של הביטל, ורורי, המפיק הנלוז. לבלוצ’י יש בלחץ שורה עד שורה וחצי, ות’רו נראה כמי שהגיע לסט בטעות. קו העלילה בכיכובה של בלוצ’י לא מתגמל, וזה מסרס אותו לגמרי. במשך כל הסרט היא מהווה איום על ביטלג’וס (שאגב כאן גם נחשפים מעט פרטים על ההיסטוריה שלו בסצנה מצוינת), שואבת נשמות מכל מי שנקרה בדרכה, אבל בסופו של דבר הכול נדמה לבלון נפוח באוויר חם עם ריח רע שיצא מאיזשהו מקום נמוך וחשוך בעולם.

אוקיי, לא הכול רע ב”ביטלג’וס ביטלג’וס”, ויש לו מספיק נקודות זכות כדי לקבל ציון טוב. ראשית, זה מייקל קיטון אול אובר דה פלייס. זאת אומרת, ברגעים שביטלג’וס על המסך. בסרט המקורי הספיקו לקיטון 14 דקות בלבד כדי להיחרט בזיכרון. כאן טרם נעשתה ספירה רשמית (עד כתיבת שורות אלה), אבל זה לא באמת משנה אם מדובר ב־10, 20 או 30 דקות; קיטון פורע כל ז’יטון שברטון שם עליו. הוא נהדר, הוא מצחיק, הוא מטורלל, הוא פומפוזי והוא טיל. אבל משום מה ביטלג’וס נראה כמי שלוקח ריטלין באופן קבוע. הוא רגוע יותר ופחות תזזיתי מבעבר. האם השד שלנו התבגר? כנראה.

לצד קיטון מככבת וינונה ריידר, תמיד מתוקה ותמיד חביבה כל כך. בעיקרון לידיה של 2024 היא ליטרלי ג’ויס מ”דברים מוזרים”, וזה נאמר בכל לשון אפשרית של חיוב. וינונה’לה מחליקה בנונשלנטיות לשמלות השחורות והאדומות של לידיה ומספקת הופעה טובה מאוד וכיפית, וזה לא באמת משנה שהיא חסרה את המורבידיות והמלנכוליות שהיו לה בסרט הראשון.

אי אפשר לסכם ביקורת על סרט של טים ברטון בלי לדבר על הוויזואליה. כמו תמיד, האיש מראה כמה הוא וירטואוז של אומנות חזותית עם חזון ויזואלי מוטרף ומטורף. האפקטים מצוינים ומגניבים, ההומאז’ים לסרטים הישנים (ולעצמו) והבובות המתוקתקות והקריפיות – הכול כאן, פועם ובועט בשיא העוצמה, כולל סצנה שכולה נעשתה באנימציית סטופ מושן חביבה. איזה גאון.

בשנים האחרונות כוכבו של ברטון מעט דעך (אף על פי שלא מזמן הוא קיבל כוכב בשדרות הוליווד). הטריקים שלו חזרו ומיצו את עצמם, ועם הזמן הקהל נעשה אדיש. אחרי “ונסדיי” המוצלחת, שהפכה ללהיט מיידי, ועם “ביטלג’וס ביטלג’וס”, שאומנם רחוק מלהיות מושלם, יש מצב שבעתיד נקבל את ברטון הישן והטוב עם שיפורים קלים, ולזה כבר אי אפשר לסרב.