כל מי שחי בארץ בשנים האחרונות ולא התנזר ממוזיקה בטח שמע את השיר של נס וסטילה, “תיק קטן”, שאומר שלכל אחד יש את הסודות והמטענים שלו. יש מצב שהשיר הגיע עד לאוזניו של סטיבן סודרברג, שחשב שזה יכול להיות אחלה בסיס לסרט החדש שלו ” תיק שחור”, סרט שמדבר בדיוק על זה – רק בגרסה בלשית וקודרת שלוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.

העלילה של “תיק שחור” סובבת סביב ג’ורג’ וודהאוס (מייקל פסבנדר) וקת’רין סנט ג’ין (קייט בלאנשט), זוג מרגלים בשירות הוד מלכותה שחייהם מסתבכים כאשר אחד מהם נחשד במסירת סודות לרוסיה והשני נשלח לגלות את האמת לגבי זהות המדליף. נוסף עליהם חשודים ארבעה מחבריהם הקרובים בסוכנות, והחבורה מוזמנת לארוחת ערב ידידותית בביתם של וודהאוס וסנט ג’ין כדי לדלות מידע שיוכל לעזור להם במשימה, ומרגע זה מתחיל המסע לגילוי האמת.

לצד פסבנדר, שמגלם את הגרסה היותר מדי רצינית של אורי ברויר, וקייט בלאנשט, שמשחקת את הגרסה הבריטית של יונית לוי, אפשר למצוא את תום בורק (“פיוריוסה”), רג’י ג’ין פייג’ (“ברידג’רטון”) נעמי האריס (“סקייפול”) ופירס ברוסנן, שמגלם את ראש הסוכנות. למרות כל השמות המפוצצים התחושה היא שהיה אפשר להוציא יותר מהקאסט ומהעלילה הכללית של הסרט.

“תיק שחור” הוא סרט איטי. יותר מדי איטי. כן, ידוע שזה הטבע של מותחני ריגול, אבל כאן זה כבר יותר מדי. לאורך חלקים גדולים שלו, הסרט פשוט מורח את הזמן עד שהוא מגיע לפואנטה או לטוויסט שאליו מובילות הסצנות והדיאלוגים שקדמו לו. לא מדובר בסרט ארוך מאוד – רק מעט יותר משעה וחצי – ונדמה שעל אף הזמן הקצר יחסית היה חסר לצוות של סודרברג מספיק תוכן כדי למלא אותו. עם הפוטנציאל שהיה צוות השחקנים של הסרט הזה וכתיבה טיפה יותר מעמיקה היה אפשר לעשות
הרבה יותר.

דבר נוסף שהעיב על חוויית הצפייה הוא עצם העובדה שהסרט לוקח את עצמו הרבה יותר מדי ברצינות. כל הדמויות, פרט לאחת, תמיד מדברות בטון רציני ויחסית מונוטוני, וכל דיון אמוציונלי או רגע אינטימי נראה מאולץ וכבד. יחד עם זאת, אפשר לומר שכשהטוויסטים מגיעים – הם מעולים. עד לסיום הסרט אי אפשר באמת לדעת מי הוא המדליף ומה המניע שלו, וחוץ מהאיטיות שהוזכרה בפסקאות הקודמות באמת אפשר לראות כאן עלילה מעניינת שמתחילה בצורה רגועה יחסית וצוברת תאוצה לקראת הסיום עד לטוויסט הסופי – שנחשף לקהל בצורה מעולה.

“תיק שחור” הוא עוד סרט חביב שהיה יכול להיות טוב מאוד לולא כתיבה רדודה, קצב איטי ורצינות תהומית לגבי כל דבר שנראה על המסך. היה אפשר להוציא הרבה יותר מסגל השחקנים המעולה, אבל כשאין להם מספיק עם מה לעבוד – אפילו הם לא יכולים לעבוד בוואקום.