אם חשבתם שסרטי הכריסמס של נטפליקס מתחילים ומסתיימים בלינדזי לוהן מוצאת אהבה בעידן המודרני – טעות בידכם. לא רק שנטפליקס רוצה לעשות סרטי הולמרק טוב יותר מהולמרק (משימה לא קשה כל כך בהתחשב באיכות הסרטים של הערוץ), אלא שהפעם היא מנסה את מזלה עם אלטון ג׳ון, נסיכת דיסני והבחור מהסדרה האייקונית ״משפחה בהפרעה״ בסרט אקשן חגיגי. כן, זה מוזר כמו שזה נשמע.

טארון אגרטון (“רוקטמן”) מגלם את אית׳ן, עובד אבטחה בינוני בנמל התעופה בלוס אנג׳לס. כבר בתחילת הסרט אנחנו מגלים שהוא ובת זוגתו נורה (סופיה קרסון, ״היורשים״) עומדים להיות הורים. נורה עובדת גם היא בשדה התעופה בתפקיד בכיר יותר, ובנסיעתם לעבודה המשותפת נורה חושפת את רצונה שיגשים את חלומו משכבר הימים ויהפוך להיות שוטר, אף על פי שנכשל פעם אחת במבחן הקבלה. אית׳ן, שמושפע משיחת המוטיבציה הקצרצרה, מבקש מהבוס שלו תפקיד מאתגר יותר, וכך, בעזרת חברו הקרוב, הוא מוצא את עצמו יושב על כיסא ובוחן בריכוז, דרך מכונה, חפצים ומזוודות של אנשים לפני העלייה למטוס. איזו טעות גדולה. כעת הוא מוצא עצמו נסחט על ידי נבל מסתורי (ג׳ייסון בייטמן) שכל מבוקשו הוא שיעביר מזוודה במכונה ללא בעיות. מה כבר ביקש הבחור? יש אנשים שהיו אומרים “טוב, יאללה, אני אעשה את זה ואגמור עם זה כבר”. אבל אית’ן הוא לוחם צדק אידיאליסט משכמו ומעלה, המנסה ככל האפשר למנוע מהנבל להעלות את המזוודה למטוס ולפזר רעל שנועד להרוג את כל נוסעיו.

נטפליקס כנראה חשבה לעצמה שאין דרך טובה יותר להפיץ את אווירת החג מאשר סרט על הרג המוני. נשמע הגיוני בסך הכול – הרי אין ספק שסכנה מקרבת בין אנשים. ובכל זאת, למרות כל הקישוטים והחגיגיות, ישנה תחושה שמשהו פה חסר ובודד בחג שמח שכזה. נשאלת השאלה, האם זאת חוסר הכימיה הנראית לעין בין אגרטון וקרסון? אף שהיה מהנה ביותר לצפות בסדרת התמונות בתחילת הסרט, מניפולציה קולנועית הנועדה להעביר את המסר שיש פה זוג מאוהב, כל אינטראקציה בין השניים בהמשך הסרט נראית מקרית לחלוטין.

ומה לגבי רשימת נקודות המפנה הלא נגמרת בסרט החורג מאורך הזמן הממוצע לסרט ז׳אנר טיפוסי? בכל פעם שנדמה שזהו, הסוף מגיע, מתרחשת נקודת מפנה נוספת שמובילה לעוד כמה סצנות מתארכות. ולגבי הסיפור, גם פה אין הרבה מה להוסיף, אלא רק לציין שהוא נראה כבר בדרך כזו או אחרת, כולל מונולוגים רבים של נבלים קשקשנים המציינים שהם בסך הכול אנשים פשוטים, שבמקרה רוצים לפוצץ פצצות.

אך בין כל אלה הדבר שהיה הכי מציק הוא העומס בקווי העלילה, שהיו עודפים ומעיקים. המאבק בין אית’ן לנבל היה די ויותר, ולא היה צורך בקו העלילה של החוקרת המנסה לגלות מה קרה לאיזה מאפיונר רוסי בסצנה הפותחת את הסרט – אנחנו מגלים די מהר את התשובה.

חשוב להבהיר שבכל סרט כזה או אחר ישנן קלישאות, אך אם היה אפשר לתת ציון גבוה למילוי מכסת הקלישאות האפשריות בסרט אחד – הסרט היה מקבל 5 מתוך 5. יש את הלוזר שהופך לגיבור, החבר השחור, הבלשית הקשוחה, הבוס האבהי וההוגן, האויב הרוסי וכמובן, הקלישאה האהובה על כולם – העלמה במצוקה. ויש גם הפתעה לצופים היהודים בדמות אדם עם כיפה. בתקופה זו מתגברת מגמה של סרטי חנוכה (גם הולמרק לוקח בזה חלק), ואף יש התייחסות לקהל היהודי בסרטי החגים והכרה בו – בלי קשר לסדרה החדשה של נטפליקס, ״רק לא זה״, המציגה לצופים רבי חתיך בגילומו של אדם ברודי.

בסופו של דבר המסר של הסרט לא מתיימר להיות משהו גדול – מטרתו היא להמשיך לבסס את חשיבות המסורת בחברה האמריקאית, בין אם מדובר במסורת משפחתית, במסורת החג או כמובן במסורת החשובה ביותר – הקפיטליזם אמריקאי.