תמונות באדיבות: "פורום פילם"
אם יש אומן אחד שאי אפשר לערער על ההשפעה התרבותית הכלל עולמית וחוצת היבשות והתרבויות שלו, הרי זה לגמרי רוברט צימרמן AKA בוב דילן. האיש, התלתלז’, משקפי הדיסטנס והסיגריה הקבועה היו כל מה שאהבו האמריקאים, בפרט חובבי מוזיקת הפולק, ברמה דתית אפילו. דילן היה לא פחות מדמות אגדית, אפילו תנ”כית בחשיבותה. לאורך השנים נוצרו על־אודותיו של דילן לא מעט סרטים תיעודיים ועלילתיים. הבולט בהם הוא “אני לא שם”, סרטו של טוד היינס, ובו גילמו את דילן לא פחות משישה שחקנים שונים, כולל קייט בלאנשט. פולחן אישיות משהו? עכשיו זה תורו של ג’יימס מנגולד (“לוגאן”) להביא זווית חדשה על זמר המחאה ומשה רבנו של הפולק האמריקאי, עם “אנונימי לגמרי”, הביופיק המבוסס על הספר !Dylan Goes Electric משנת 2015 מאת אלייז’ה וולד, שעולה היום לאקרנים בישראל.
עלילת “אנונימי לגמרי”, המועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, מתארת את תחילת הקריירה של דילן ועד להופעה בפסטיבל הרוק בניופורט בשנת 1965, שם הוא שבר סופית את לב המעריצים כשניגן רוקנרול בכלי נגינה חשמליים. ב־1961 דילן (טימותי שאלאמה) מגיע לניו ג’רזי לפגוש אל האליל שלו, זמר המחאה וודי גאת’רי (סקוט מקניירי, “אל תוציא מילה”), שנעשה סיעודי. בחדרו של גאת’רי פוגש דילן את פיט סיגר (אדוארד נורטון), כוכב הפולק הגדול של אותם הימים. סיגר מתרשם מכישרונו של דילן ומאמץ אותו כבן טיפוחיו, ומשם מתפתחת מערכת יחסים עמוקה יותר מזו של זמר מתחיל והמנטור שלו. שנתיים לאחר מכן דילן נעשה המושיע הגדול והמלך של מוזיקת הפולק, תוך שהוא סוחף אחריו אומה שלמה. בין לבין הסרט מציג את מערכות היחסים המשובשות שלו עם כוכבת הפולק ג’ואן באאז (מוניקה ברברו, “אהבה בשחקים: מאווריק”) וחברתו באותם השנים סילבי רוסו (אל פאנינג, “הפיתוי”).
למרות האינפלציה ההולכת וגוברת של ביופיקס מוזיקליים על־אודות אלילי רוק, פופ ועכשיו גם פולק, קשה להצביע על “אנונימי לגמרי” בתור סרט רע שמקומו ברשימת הסרטים החלשים בקטגוריה. אומנם הוא מצליח להחזיק עניין במשך זמן לא קצר, אבל דווקא האורך המוגזם בהחלט שלו (140 דקות, יא ג’יימס!) הוא זה שמונע ממנו להיות מעניין הרבה יותר מ”אה, נו, עוד סרט על בוב דילן”. 20 הדקות האחרונות של “אנונימי לגמרי” (ואולי אף יותר) נדמות תלושות ולא קשורות, ואף על פי שהסרט מגיע בהן לשיאו – פסטיבל הפולק בניופורט של 1965, הן לא מרתקות מספיק כדי למנוע פיהוק והתמתחות מוגזמת בכיסא. אין ספק שעבודת עריכה מוקפדת יותר ותשומת לב יתרה לפרטים עלילתיים חסרי חשיבות (דילן רוכב על אופנוע אל האופק. אוקיי, מה?) היו יכולות להפוך את הסרט הזה לממתק אמיתי. מבחינה טכנית “אנונימי לגמרי” סובל מקשיים רבים ושם לעצמו מקל או שניים בגלגלים.
הלאה לתצוגות המשחק. כאן עמדת הביקורת הנ”ל מתחלקת לשניים: מצד אחד, יש את הכוכב בה”א הידיעה של הרגע, מיסטר טימותי שאלאמה, שוואלה, נותן פה תצוגת משחק טובה עד מאוד. אבל בכל זאת משהו מזה לא עובר חלק בגרון. המניירות ה”דילניות” שם לגמרי: מהסיגריה הקבועה בפה, דרך משקפי השמש והתסרוקת הבלתי האפשרית ועד לציפורניים הפורטות והמלוכלכות כל כך. אבל משהו במשחק של שאלאמה מתאמץ ומכני מדי. יש מצב שאקסטרה עבודה על הדמות הייתה הופכת אותה ליותר סבילה וקלה לעיכול. אוסקר כנראה לא יהיה פה, אבל בסך הכול מדובר בתפקיד שראוי למקום טוב בפורטפוליו של שאלאמה.
לעומת הסטאר הראשי של הסרט שלשמו נתכנסנו כאן, אדוארד נורטון שובה את הלב בהופעה נפלאה בתור פיט סיגר, המנטור הלבבי של דילן, שאהב והעריץ אותו יותר מבן ביולוגי. ההופעה של נורטון כובשת, ובין שמונה המועמדויות של הסרט זו של נורטון לפרס שחקן המשנה היא הראויה מכולן. במספר מינימלי של שורות ובעבודת משחק של פז”מניק אמיתי נורטון מוכיח שוב שהוא שחקן אופי נפלא, וחבל שהוא לא זוכה לקרדיט רב יותר על העבודה שלו כאן.
המכניות המשוחקת של שאלאמה משפיעה על כל המהלכים של “אנונימי לגמרי”, כי מדובר בסרט שפועל על פי שטנץ קבוע של ביופיקס מוזיקליים חסרי מקוריות (להוציא את BETTER MAN, שהיה מלא דמיון ומעוף). הסרט נע על ציר זמן כרונולוגי פשוט ורגיל מדי שעלול לגרום לעייפות יתר. הוא לא מתקדם בקצב טוב, הוא מקרטע ואפילו נתקע מדי פעם. אחת הסיבות למצב המבאס הזה היא דווקא הקטעים המוזיקליים שלו – הם ארוכים מדי, נמתחים ופוגמים ברצף הסצנות. העובדה ששירים שלמים מנוגנים כאן מביאה למסקנה נוספת: מדובר בסרט של מעריצים שנעשה למען מעריצים.
הטענה שחותמת את הפסקה הקודמת נוספת על העובדה שלאורך 140 הדקות של “אנונימי לגמרי” מנגולד מצייר את דילן כאדם קרוב למושלם. הוא חוטא בחטא ההערצה כשהוא מתאר את דילן ככל יכול, זמר שאפילו ג’וני קאש (בויד הולברוק החביב) העריץ והעריך עד כלות. דילן של מנגולד הוא גיבור חסר כל חולשה נראית לעין או נקודת תורפה, וגם כשהסרט מנסה לצייר אותו כדושבאג בוגדני, הוא עושה את זה בחינניות יתר ומוציא אותו ידי חובה ממעשיו. זה לא חדש בסרטים מהסוג הזה, אבל זו בכל זאת נקודה לרעת הסרט.
“אנונימי לגמרי” הוא סרט טוב עם שחקנים מצוינים, ובסך הכול יש כאן סיפור מעניין על אחד היוצרים הגדולים באמת של המאה העשרים. זמר מחאה שהיה נובאדי עם קול צרוד ולא מתאמץ מדי הפך לנושא הבשורה של ז’אנר מוזיקלי שלם – עד ש”בגד” במעריצים שלו. זה כמובן לא מנע ממנו להיות אחד האומנים המשפיעים ביותר של המאה (וזוכה פרס נובל לספרות, יש להזכיר) עם שירים לפנתיאון. אבל בסופו של דבר “אנונימי לגמרי” הוא סרט די רגיל וחריץ סינמטי נוסף בז’אנר שהקהל כבר נעשה אדיש אליו, מסוג הסרטים שלא מלמדים הרבה על האישיות הנערצת, אלא כזה שמעדיפים להאדיר את המושא שלהם, מלטפים את המעריצים שלהם ובדרך מקווים לגרוף מועמדויות אוסקר נכבדות. ואולי איזה פרס או שניים.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: לירן יושעי
תמונות באדיבות: "פורום פילם"
אם יש אומן אחד שאי אפשר לערער על ההשפעה התרבותית הכלל עולמית וחוצת היבשות והתרבויות שלו, הרי זה לגמרי רוברט צימרמן AKA בוב דילן. האיש, התלתלז’, משקפי הדיסטנס והסיגריה הקבועה היו כל מה שאהבו האמריקאים, בפרט חובבי מוזיקת הפולק, ברמה דתית אפילו. דילן היה לא פחות מדמות אגדית, אפילו תנ”כית בחשיבותה. לאורך השנים נוצרו על־אודותיו של דילן לא מעט סרטים תיעודיים ועלילתיים. הבולט בהם הוא “אני לא שם”, סרטו של טוד היינס, ובו גילמו את דילן לא פחות משישה שחקנים שונים, כולל קייט בלאנשט. פולחן אישיות משהו? עכשיו זה תורו של ג’יימס מנגולד (“לוגאן”) להביא זווית חדשה על זמר המחאה ומשה רבנו של הפולק האמריקאי, עם “אנונימי לגמרי”, הביופיק המבוסס על הספר !Dylan Goes Electric משנת 2015 מאת אלייז’ה וולד, שעולה היום לאקרנים בישראל.
עלילת “אנונימי לגמרי”, המועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל לסרט הטוב ביותר, מתארת את תחילת הקריירה של דילן ועד להופעה בפסטיבל הרוק בניופורט בשנת 1965, שם הוא שבר סופית את לב המעריצים כשניגן רוקנרול בכלי נגינה חשמליים. ב־1961 דילן (טימותי שאלאמה) מגיע לניו ג’רזי לפגוש אל האליל שלו, זמר המחאה וודי גאת’רי (סקוט מקניירי, “אל תוציא מילה”), שנעשה סיעודי. בחדרו של גאת’רי פוגש דילן את פיט סיגר (אדוארד נורטון), כוכב הפולק הגדול של אותם הימים. סיגר מתרשם מכישרונו של דילן ומאמץ אותו כבן טיפוחיו, ומשם מתפתחת מערכת יחסים עמוקה יותר מזו של זמר מתחיל והמנטור שלו. שנתיים לאחר מכן דילן נעשה המושיע הגדול והמלך של מוזיקת הפולק, תוך שהוא סוחף אחריו אומה שלמה. בין לבין הסרט מציג את מערכות היחסים המשובשות שלו עם כוכבת הפולק ג’ואן באאז (מוניקה ברברו, “אהבה בשחקים: מאווריק”) וחברתו באותם השנים סילבי רוסו (אל פאנינג, “הפיתוי”).
למרות האינפלציה ההולכת וגוברת של ביופיקס מוזיקליים על־אודות אלילי רוק, פופ ועכשיו גם פולק, קשה להצביע על “אנונימי לגמרי” בתור סרט רע שמקומו ברשימת הסרטים החלשים בקטגוריה. אומנם הוא מצליח להחזיק עניין במשך זמן לא קצר, אבל דווקא האורך המוגזם בהחלט שלו (140 דקות, יא ג’יימס!) הוא זה שמונע ממנו להיות מעניין הרבה יותר מ”אה, נו, עוד סרט על בוב דילן”. 20 הדקות האחרונות של “אנונימי לגמרי” (ואולי אף יותר) נדמות תלושות ולא קשורות, ואף על פי שהסרט מגיע בהן לשיאו – פסטיבל הפולק בניופורט של 1965, הן לא מרתקות מספיק כדי למנוע פיהוק והתמתחות מוגזמת בכיסא. אין ספק שעבודת עריכה מוקפדת יותר ותשומת לב יתרה לפרטים עלילתיים חסרי חשיבות (דילן רוכב על אופנוע אל האופק. אוקיי, מה?) היו יכולות להפוך את הסרט הזה לממתק אמיתי. מבחינה טכנית “אנונימי לגמרי” סובל מקשיים רבים ושם לעצמו מקל או שניים בגלגלים.
הלאה לתצוגות המשחק. כאן עמדת הביקורת הנ”ל מתחלקת לשניים: מצד אחד, יש את הכוכב בה”א הידיעה של הרגע, מיסטר טימותי שאלאמה, שוואלה, נותן פה תצוגת משחק טובה עד מאוד. אבל בכל זאת משהו מזה לא עובר חלק בגרון. המניירות ה”דילניות” שם לגמרי: מהסיגריה הקבועה בפה, דרך משקפי השמש והתסרוקת הבלתי האפשרית ועד לציפורניים הפורטות והמלוכלכות כל כך. אבל משהו במשחק של שאלאמה מתאמץ ומכני מדי. יש מצב שאקסטרה עבודה על הדמות הייתה הופכת אותה ליותר סבילה וקלה לעיכול. אוסקר כנראה לא יהיה פה, אבל בסך הכול מדובר בתפקיד שראוי למקום טוב בפורטפוליו של שאלאמה.
לעומת הסטאר הראשי של הסרט שלשמו נתכנסנו כאן, אדוארד נורטון שובה את הלב בהופעה נפלאה בתור פיט סיגר, המנטור הלבבי של דילן, שאהב והעריץ אותו יותר מבן ביולוגי. ההופעה של נורטון כובשת, ובין שמונה המועמדויות של הסרט זו של נורטון לפרס שחקן המשנה היא הראויה מכולן. במספר מינימלי של שורות ובעבודת משחק של פז”מניק אמיתי נורטון מוכיח שוב שהוא שחקן אופי נפלא, וחבל שהוא לא זוכה לקרדיט רב יותר על העבודה שלו כאן.
המכניות המשוחקת של שאלאמה משפיעה על כל המהלכים של “אנונימי לגמרי”, כי מדובר בסרט שפועל על פי שטנץ קבוע של ביופיקס מוזיקליים חסרי מקוריות (להוציא את BETTER MAN, שהיה מלא דמיון ומעוף). הסרט נע על ציר זמן כרונולוגי פשוט ורגיל מדי שעלול לגרום לעייפות יתר. הוא לא מתקדם בקצב טוב, הוא מקרטע ואפילו נתקע מדי פעם. אחת הסיבות למצב המבאס הזה היא דווקא הקטעים המוזיקליים שלו – הם ארוכים מדי, נמתחים ופוגמים ברצף הסצנות. העובדה ששירים שלמים מנוגנים כאן מביאה למסקנה נוספת: מדובר בסרט של מעריצים שנעשה למען מעריצים.
הטענה שחותמת את הפסקה הקודמת נוספת על העובדה שלאורך 140 הדקות של “אנונימי לגמרי” מנגולד מצייר את דילן כאדם קרוב למושלם. הוא חוטא בחטא ההערצה כשהוא מתאר את דילן ככל יכול, זמר שאפילו ג’וני קאש (בויד הולברוק החביב) העריץ והעריך עד כלות. דילן של מנגולד הוא גיבור חסר כל חולשה נראית לעין או נקודת תורפה, וגם כשהסרט מנסה לצייר אותו כדושבאג בוגדני, הוא עושה את זה בחינניות יתר ומוציא אותו ידי חובה ממעשיו. זה לא חדש בסרטים מהסוג הזה, אבל זו בכל זאת נקודה לרעת הסרט.
“אנונימי לגמרי” הוא סרט טוב עם שחקנים מצוינים, ובסך הכול יש כאן סיפור מעניין על אחד היוצרים הגדולים באמת של המאה העשרים. זמר מחאה שהיה נובאדי עם קול צרוד ולא מתאמץ מדי הפך לנושא הבשורה של ז’אנר מוזיקלי שלם – עד ש”בגד” במעריצים שלו. זה כמובן לא מנע ממנו להיות אחד האומנים המשפיעים ביותר של המאה (וזוכה פרס נובל לספרות, יש להזכיר) עם שירים לפנתיאון. אבל בסופו של דבר “אנונימי לגמרי” הוא סרט די רגיל וחריץ סינמטי נוסף בז’אנר שהקהל כבר נעשה אדיש אליו, מסוג הסרטים שלא מלמדים הרבה על האישיות הנערצת, אלא כזה שמעדיפים להאדיר את המושא שלהם, מלטפים את המעריצים שלהם ובדרך מקווים לגרוף מועמדויות אוסקר נכבדות. ואולי איזה פרס או שניים.
טוב, אבל בהחלט לא מצוין
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: לירן יושעי
