האחים רוסו, שהפכו לשם גדול אחרי הצלחות מסחררות מהיקום הקולנועי של מארוול, חוזרים לשיתוף פעולה נוסף עם נטפליקס עם העיבוד הקולנועי לרומן הגרפי של סימון סטלהג, “שלב החשמל”, שבו קטעי הסיפורים והאיורים מושכים את הקורא אל תוך עולם דיסטופי מרתק. נטפליקס לא חשבה פעמיים ושמה על השולחן את התקציב הגדול ביותר שלה, הביאה את האחים רוסו ושמות גדולים ונוספים ונתנה אור ירוק לצילומים. אך נטפליקס, כמו נטפליקס, לא השכילה להבין שתקציב גדול זה לא מה שיוצר הצלחה.

עלילת הסרט מתרחשת בתחילת שנות התשעים, בעולם שבו הרובוטים עובדים עבור בני האדם ללא רווח. כאשר הם מחליטים שהמצב הנוכחי לא מתאים להם יותר (שוקינג!), הם פותחים במרד המידרדר למלחמה שבסופה בני האדם מנצחים והרובוטים נכלאים באזור הסגר. ארבע שנים לאחר המאורעות, מישל (מילי בובי בראון) שאיבדה את משפחתה בתאונה מצערת, חיה בבית אומנה עם אב (ג’ייסון אלכסנדר) הנהנה מהכסף שהוא מקבל עבורה. כאשר רובוט מופיע בביתה ומגלה לה שבתוכו נמצאת התודעה של אחיה הקטן שמת, היא בורחת איתו מבית האומנה, פוגשת את קיטס (כריס פראט) והרובוט שלו הרם (בדיבובו של אנתוני מאקי), ויחד הם יוצאים להרפתקה שתשנה את עתיד העולם כולו.

אחד הדברים המעניינים והמרתקים בסרט הוא שבשונה מסרטי רובוטים שבדרך כלל מתרחשים בעתיד, הסרט הזה מתרחש בשנות התשעים, שבהן להקות הבנים היו הדבר החם, ליאונרדו דיקפריו היה נחשק, תספורת קוצים לגברים וג’ינס עם גזרה נמוכה לנשים היו השיק ודייב גרוהל היה “רק” מתופף. עובדה מעניינת נוספת לגבי הסרט היא תקציב ההפקה הגדול ביותר שנטפליקס הקצתה עבורו: 320 מיליון דולר – אבל הוא לא הספיק להציל אותו מבינוניותו.

הטכנולוגיה התפתחה כל כך מאז שנות התשעים, ומוזר מאוד לדמיין את המציאות הטכנולוגית של היום אם היא הייתה נוצרת כבר בשנים שבהן מתרחשת עלילת הסרט, וזה מה שהופך את הרעיון של “שלב החשמל” למקורי ונחמד (יחסית לז’אנר המדע הבדיוני והרובוטים בפרט). למרות זאת יש בסרט כל כך הרבה מינוסים שמונעים ממנו להתרומם ולהיות באמת מהנה. דווקא העובדה שלא מדובר בעתיד הרחוק, אלא בזמן עבר שרובנו זוכרים, הייתה צריכה לתת מנוף ואפשרות ליצור כיוונים שונים שירתקו את הצופה, אבל הוא נותר שבלונה צפויה כל כך, שגם אם תורידו את המבט מהמסך לכמה דקות לא תרגישו שפספסתם כלום או שמשהו התפתח בעלילה.

“שלב החשמל” לא בהכרח רע, ואם אתם נמנים עם חובבי סרטי ההרפתקאות ומדע בדיוני סטייל “וול-אי”, תוכלו למצוא בו הנאה למרות הקלישאות החבוטות, קווי העלילה הצפויים ואפילו הבדיחות המאוסות (שמזכירות הרבה את הפאנצ’ים שזורקים ביקום הקולנועי של מארוול – וזו לא מחמאה). גם מילי בובי בראון, שהפציעה לחיינו בתור אילבן ב”דברים מוזרים” ומאז גדלה והתפתחה לשחקנית יפהפייה ומוכשרת, מגלמת בעדינות את דמותה של מישל, שמנסה למצוא את מקומה בעולם תוך היאחזות בזיכרונותיה מתקופה שלווה יותר. בראון מלאה בכריזמה, יודעת מתי להיות דרמטית אבל גם איך להכניס צחוק קטן בתזמון הנכון, ופשוט כיף להסתכל עליה. לעומתה, כריס פראט הוא, כצפוי, כריס פראט – שחקן של דמות אחת, לא משנה כמה תוספות שיער ידביקו עליו ולא משנה באיזו גזרה נקבל אותו. בשלב כלשהו בצפייה נזכרים שזה לא סטאר לורד שנקלע ליקום קולנועי אחר.

מלבד בראון ופראט, הסרט מתהדר בקאסט נרחב שכולל שמות גדולים כמו סטנלי טוצ’י בתור הנבל, וודי הארלסון, קי הו קוואן וג’יאנקרלו אספוזיטו. אבל הדמויות שלהם, בדומה לדמויות הראשיות, לא מקבלות מספיק עומק ופיתוח ונשארות שטחיות מאוד, ולכן נדמה שהשחקנים הגדולים מבוזבזים בענק.

הסרט מלא באפקטים ויזואליים מעניינים ובניית עולם דיסטופי מסקרן, אך דווקא עיצוב הרובוטים הוא החלק הפחות מוצלח. הם נראים מגוחכים וקצת מזכירים דמויות של דיסני – מה שסותר לגמרי את שאר העיצוב הוויזואלי והאפקטים, שנעשו בצורה די מרשימה. גם קטעי האקשן לא מפוצצים מספיק, ודווקא השימוש במוזיקה מוכרת מרים אותם. שזה בעצם תרגיל ידוע בעריכת סצנות – כשמשהו לא עובד כמו שצריך, תכניסו איזה שיר שכולם אוהבים כדי שיחשבו שהסצנה מדהימה.

האחים רוסו הפכו לשם החם בהוליווד אי שם ב־2019. הם יודעים לעשות אקשן משובח, לביים דמויות היטב ואפילו לקפוץ להופעת קמאו משעשעת מפעם לפעם, אבל ב”שלב החשמל” הכול התפספס. האקשן לא מספק מספיק, הדמויות לא עמוקות ומעניינות ברמה שיהיה לצופים אכפת מהן, הבדיחות לא מצחיקות, ובין גלגול עיניים מסצנה אחת לסצנה הבאה קשה להבין בשביל מה נעשה הסרט ומה לעזאזל השחקנים הגדולים האלה עושים שם. לסרט יכול היה להיות מסר מדהים לאנושות שדוהרת לה בכזה ביטחון עם ה־AI שמשנה את המציאות כולה (ולא בקטע טוב) ובמחשבות לעיתים לא הגיוניות במסווה של פוליטיקלי קורקט. אבל התסריטאים נטשו את הקו הזה מהר מדי וכתבו תסריט רדוד במקום אחד עם עומק.

בשורה התחתונה, עם כוח גדול (ותקציב גדול) באה אחריות גדולה, אבל זה לא בהכרח מבטיח שהתוצאה תהיה מספקת. ואכן, “שלב החשמל” הוא סרט נטפליקסי טיפוסי עם תקציב נפוח ושמות גדולים ומבטיחים, שנותר בינוני לחלוטין וייזכר כעוד סרט מבוזבז. או שהוא לא ייזכר בכלל. אולי באמת עדיף לאחים רוסו לחזור לזרועות מארוול, כי שני הצדדים סובלים בנפרד.