זה היה קיץ של 2021, כשנטפליקס שחררה שלושה סרטי “רחוב הפחד” שיצרו טרילוגיית אימה טובה ומגוונת. המחווה המקורית של לי ג’ניאק לספרי ר.ל. סטיין (“צמרמורת”) לא רק עיבדה את חומר המקור בחכמה, אלא בנתה עולם קולנועי חדש לגמרי. הטרילוגיה שילבה את הניגוד הקלאסי בין העיירות – שיידיסייד המקוללת מול סאניוויל העשירה – עם הקללה שהופכת את תושבי שיידיסייד לרוצחים, והשתמשה בזה כבסיס לסיפור אהבה נגד כל הסיכויים. מאז, העולם השתנה – סרטי הסלאשר חוו תחייה מרשימה בזכות הצלחת סרטי “מפחיד”, וכעת אנחנו שבים לעיירות שיידיסייד עם ״מלכת הנשף״, פרק חדש המתרחש בשנות השמונים. “מלכת הנשף”, שביים מאט פאלמר, מבוסס על ספר בעל אותו השם, ובדומה לסרטים הקודמים – הוא לא עיבוד שאפילו מתקרב למקור.

העלילה נסובה סביב סדרת רציחות של מועמדות למלכת הנשף, ואליה נוספה עלילת משנה בסגנון “ילדות רעות” – דמות ראשית שהיא אנדרדוג צריכה להתמודד עם קבוצת תלמידות תיכון בריוניות ופופולריות שיעשו הכול כדי לזכות בתואר מלכת הנשף. יש לציין כי הספר מתמקד דווקא בקבוצה של חמש מועמדות לתואר שמיודדות זו עם זו. השינוי הזה בהכרח אינו פוגע בסרט, מכיוון שהדמויות בספר די שטחיות. מה שמעניין בספר היא דווקא העלילה והדרך שבה היא מתפתחת, וזהו דבר שלא מתורגם בהצלחה לסרט.

הספר נמתח על ציר זמן ארוך, אך הסרט מקצר את העלילה ליומיים בלבד. זהו סלאשר שבו הרציחות מתרחשות מאחורי גבן של הדמויות, והסרט משנה לעיתים קרובות את הפרספקטיבות כדי להציג אותן בצורה גרפית – בניגוד לספר, שהוא הכלאה של מסתורין וסלאשר, שבו הדמויות מגלות לאט־לאט את הקורבנות. העלילה תורגמה לסרט אימה די בנאלי, והוסרה ממנה כל האפקטיביות של רצח הדמויות. ציר הזמן המורחב בספר, שמתפרס על פני כמה שבועות, מאפשר לקורא לקבל דיוקנים תקופתיים של הדמויות בעקבות הזוועות, ותחושות כמו אדישות ופחד ממוות זוכות לעמוד בקדמת הבמה. כל אלה לא קיימים בעיבוד של נטפליקס, שמעדיף לזקק את רעיון רצח המועמדות למלכת הנשף לחיקוי זול של סרטי “מפחיד”.

הצפייה ב”מלכת הנשף” מותירה תחושה כי נטפליקס עקבה אחר ההצלחה האדירה של שני הסרטים האחרונים של סדרת “מפחיד” בקופות, וניסתה לשחזר חלק ממה שגרם להם לעבוד. סצנות הרצח מנסות להציג את הרוצח כאכזרי ביותר, כאשר הוא לא פעם ולא פעמיים כורת את גפיהם של הקורבנות. הבעיה היא שהסצנות הללו לא מאפשרות לצופה להבין את היצירתיות של רוצח כמו ארט הליצן. רק בזכות סצנות הרצח המגוונות והסדיסטיות, שבהן ארט לעולם לא חוזר על אותן השיטות, זכו סרטי “מפחיד” לכל כך הרבה אהדה מצד מעריצי האימה. הן גם מתחו את הגבולות של יכולת הצופה להתמודד עם מראה מזוויע – כמו סצנת הרצח הידועה לשמצה בחדר השינה מתוך “מפחיד 2”.

ב”מלכת הנשף” אין זכר לכל זה. סצנות הרצח חוזרות על עצמן ולא מותחות את הגבול בשום צורה. אומנם הן מהוות חלק משמעותי מהסרט, אך לא באמת מצדיקות את קיומן. הספר הוכיח שהן לא נחוצות כדי להעביר סיפור מותח ואפקטיבי, אך הן נוספו לסרט בכל זאת. הדמויות כתובות בצורה רדודה ולא עושות שום דבר מתוחכם עם הסטריאוטיפים שעליהם התבססו – בין אם מדובר בגיבורה האנדרדוגית או בחברתה שאוהבת סרטי אימה. אלה דפוסים שכבר הופיעו בקולנוע אין־ספור פעמים, ו”מלכת הנשף” לא מוסיף להם דבר. וכדי לזרוע מלח על הפצע, הדיאלוג מלא בניסיונות להוסיף הומור – אך לא מצליח לקלוע אפילו פעם אחת. דמות בסרט שיוצא ב־2025 ומשתמשת במילה “אגדי” לא הייתה צריכה להיות ברשימת הבינגו של אף אחד, אבל זה בכל זאת קורה ומעורר כיווץ אצל הצופה.

מבחינה טכנית, מדובר בסרט די ניטרלי, במובן הרע של המילה. אין בו צילום מרהיב, אך התמונה בסך הכול נאה. המשחק סביר, אבל יש רגעים שבהם הוא לא משכנע. “מלכת הנשף” הוא סרט ממוצע ברוב הבחינות של עשייתו, וחבל – בייחוד לאור שלושת הסרטים המיוחדים שיצאו לפניו. אין בו מעברים חדים בין תקופות או קונפליקט מרכזי מרתק. הסרט החדש מעדיף להישען על קלישאות ואזכורים זולים לסרטים גדולים ממנו. אפשר למצוא בו סצנות שהן כמעט העתק־הדבק מסרטים כמו “האלווין”, כמו הכניסה לארון בסוף הסרט. “מלכת הנשף” הוא מסוג הסרטים של נטפליקס ששוכחים יום לאחר הצפייה בהם, בשונה מטרילוגיית “רחוב הפחד”, שיכולה להישאר עם הצופה גם לטווח הארוך.

אולי החטא הכי גדול של הסרט הוא חוסר החיבור למיתוס שנבנה בטרילוגיה של 2021. יש אזכור לשמות הערים המתחרות, אבל מעבר לזה אין כלום. אין את הפער המעמדי בין הערים או דיון בקללה שגורמת לתושבים להפוך לרוצחים. הסרט פשוט לוקח סדרה עם רעיונות מרתקים ולא עושה איתם כלום. אבל למרות הטענות הרבות, “מלכת הנשף” מגשים את המטרה העיקרית של תוכן בנטפליקס – הוא בסך הכול מבדר, לא ארוך מדי, מכיל כמה סצנות מעניינות, והפסקול מלא בשירים נפלאים מהתקופה. מדובר במקרה של פוטנציאל בלתי ממומש, ועדיין לא מאוחר לתקן את החטא. ר.ל. סטיין כבר הודיע שנמצאים בפיתוח סרטים נוספים של “רחוב הפחד”, ואפשר להחזיק אצבעות שהם יהיו מוצלחים יותר מ”מלכת הנשף” – ואולי אף המושכות יוחזרו לבמאית לי ג’ניאק, שכבר הוכיחה את עצמה בעבר.