גלדיאטור (2000), סרטו עטור השבחים של רידלי סקוט בכיכובו של ראסל קרואו, הוא אפוס פנומנלי שזכה להכרה עצומה, לאהבת הקהל ולשבחים בביקורת והפך לנכס צאן ברזל של תקופתו. לכן לקראת הקרנת הסרט השני, בייחוד לנוכח הטרנד ההוליוודי הכושל ליצור סייקולים שאף אחד לא ביקש, הציפיות היו נמוכות. עם זאת, אופטימיות זהירה הייתה נוכחת. הרי זה רידלי סקוט, שיודע מה הוא עושה, והקאסט – מרשים. אך ציפייה בצד, גם תקווה בימינו היא יותר מדי. מה אני אגיד לכם, אני לא מבודר.

נתחיל מהבעיה הראשונה – הנפוצה בימינו – הסרט סובל ממשבר זהות. הוא לא יודע אם הוא סיקוול או רימייק. מצד אחד, הוא המשך לעולם העלילתי שנבנה ב”גלדיאטור” הראשון ומציג דמויות חדשות ועולם שלמעשה מושפע מדמותו האגדית של מקסימוס (ראסל קרואו), והסרט מרפרר אליו ולאמירות מהסרט הקודם בכל הזדמנות אפשרית. מצד שני, הוא רימייק לכל דבר ועניין. הוא משתמש בתבנית עלילתית זהה ובמכניקות דומות, ויש לו כיוון אומנותי ברור.

במרכז הסיפור חייל ששמו האנו (פול מסקל), שמאבד את שיקר לו והופך לגלדיאטור שכל רצונו הוא נקמה במי שפגע בו. בסרט הקודם היה זה קומודוס, בנו של מרקוס אוראליאוס, שיהיה מושא הנקמה של הגלדיאטור. בסרט זה מדובר בגנרל אקסיוס (פדרו פסקל), שכבש את ביתו של האנו בנומידיה לטובת האימפריה הרומית. האנו, הגלדיאטור הצעיר בעל העבר המסתורי משהו וניסיון לחימה ופיקוד משמעותיים, מצטיין כלוחם בזירה ומצליח לסחוף אחריו את אהבת אחיו הלוחמים ואת אהבת הקהל צמא הדם של רומא כאחד. קרב אחר קרב הוא מתקרב לנקמתו, ועם כל צעד כזה השלטון מתערער ומתגלים חריצים במבנה השלטון.

ב”גלדיאטור 2″ הרימייק והסיקוול מתאחדים למין מחרוזת קאברים כושלת עם שימוש בכפתור שאפל. יש כמה טוויסטים שאפשר להבין שיתרחשו עוד לפני שתסיימו את הפופקורן, קרבות יצירתיים בקונספט אך חלשים בביצוע בזירת הקולוסאום, תככים ומזימות, פוליטיקה ומבט על טבעו צמא הדם של הצופה התרבותי. אולם הכול נעשה בצורה די מרושלת, הן נרטיבית והן חזותית.

יש אובססיה די מוזרה לשימוש בחיות בכל קרב וקרב, מה שהיה יכול לתרום לאיזו פרספקטיבה ביקורתית על טבעו הפראי של האדם. אך בפועל הוא רק גימיק שמנסה ליצור קרבות מרהיבים כמו בסרט הקודם, אך לשווא – אין אפילו השוואה. גם לגבי האמינות ההיסטורית יש קצת בספק (אבל לא לשם כך התכנסנו). ניחא. עם זה עוד אפשר היה לחיות. אך אין באמת שום דבר טוב ב”גלדיאטור 2″, גם בלי שהוא יסבול בייסורים בהשוואה מול הסרט המקורי. מדובר במספר 2 הכי גרוע שאירופה קשורה בו מאז מלחמת העולם השנייה.

ב”גלדיאטור ללא הפסקה” (או סוף, יש תחושה שהוא לא נגמר) אין אפילו מעט מפיתוח הדמויות, אחד הצדדים החזקים של “גלדיאטור” הראשון. למעשה, אין בו פיתוח דמויות כלל, וספק אם יש בו פיתוח או דמויות שהן לא רק פלקטים, העתקים דו־ממדיים הנכשלים בשחזור. זה סרט גרוע ומרגיז, וההעתקים בתפקידים גרועים כל כך שהם היו יכולים להיות פארודיים. כך למשל תפקיד הקיסרים הרומאיים – כן, קיסרים ברבים. כדי לנסות להגיע לרמת המתח והקרינג’ שהטיל הקיסר קומודוס מהסרט הראשון, סקוט בחר בזוג רודנים תאומים המגולמים על ידי שחקנים שמתחביבם העיקרי ללעוס את התפאורה.

הוא מנסה. פול מסקל ב”גלדיאטור 2″

פול מסקל כגיבור עושה עבודה סבירה, כמיטב יכולתו עם מה שנתנו לו לדקלם. אך הכתיבה התסריטאית המצועצעת גורסת שכניסה לנעליו של מקסימוס היא חלום גדול כמעט כמו חלומו של מרקוס אוראליוס על רומא טובה יותר. וזו אולי הבעיה הגדולה ביותר שממנה סובל “גלדיאטור 2”, בלי להקל בסבל הצרוף שאליו נחשף הקהל במהלך יותר משעתיים – אין כמעט דבר מעורר הזדהות עם הגיבור, ומה שכן עשוי לעורר אמפתיה הוא העתק־הדבק מהסרט הראשון. מקסימוס היה דמות מפוארת, כתובה היטב, מפותחת, שהתריסה למעשה מול אויבה. האנו הוא שבלונה ותו לא. הוא חסר כריזמה ועיוור מנקמה, ומילים כמו “התרסה” כבדות עליו.

עם זאת, יש כמה דברים טובים שאפשר לקושש מבור שפכין אודיו־ויזואלי זה: נעשתה עבודה נפלאה בגנבת המשפטים הטובים מהסרט הראשון (עבודה טובה פחות במינונים), דוגמת “כוח וכבוד” ו”מה שנעשה בחיים הללו יהדהד לנצח”. כמו כן, דנזל וושינגטון עושה עבודה טובה בשחזור תפקידו מ”אמריקן גנגסטר” בשילוב תפקידו מ”יום אימונים מסוכן”. ופדרו פסקל שם. לא ברור אם הוא רוצה, אבל הוא שם.

מדובר בסרט שהוא קאש גראב לכל דבר ועניין. סיקוול־רימייק המהווה דוגמה לאופן שבו אפשר להרוס מסורת קולנועית וסרט קאלט עד דק. זהו צל חיוור, חסר מעוף וחזון של סרט כה חביב על רבים שזכה בפרס אוסקר בזכות ולא בחסד. מנגד, “גלדיאטור 2” ראוי לפרס ראזי. כל הקהל צריך לצעוק “להרוג”, ושמישהו יוריד את האגודל, חזק למטה.