לכבוד יום הארי פוטר אפשר לחזור להתלהב שוב מכל אחד מהספרים או הסרטים שעיצבו דור שלם ברחבי העולם. לכל מעריץ, קז’ואלי או שרוף,  יש ספר או סרט אהוב, ולרוב גם סנכרון בין ההעדפות (הוכח מדעית ש”האסיר מאזקבאן” הוא האהוב ביותר על כל מעריץ שני). מבחינת הספרים, הקונצנזוס רחב יותר, וכל העדפה מתקבלת בהיגיון – אבל בסרטים זה כבר סיפור אחר. ההעדפה לרוב נוטה לארבעת הסרטים הראשונים, שמציעים נוסטלגיה צבעונית, קסומה וטהורה. לארבעת האחרונים, קודרים ומדכאים ככל שיהיו, יש את המעריצים שלהם, אבל הדעות השתנו עם השנים. אם בזמן אמת הם התקבלו באהדה שהתנקזה לקתרזיס עוצמתי ב”אוצרות המוות”, כיום נוטים להביט עליהם במבט ביקורתי ולהודות: הם פשוט לא עבדו לגמרי.

לשלושת הסרטים הראשונים היו חיים קלים יותר, בשל העובדה שהתבססו על ספרים קצרים יותר. כלומר, פחות עומס מידע של קווי עלילה, בניית עולם קטן ומגוון מצומצם של דמויות. עיבוד ספר למסך הגדול איננו פשוט, והרבה מעריצים יודעים זאת ומקבלים (לרוב) בהבנה את השינויים שמפיקי הסרט נאלצים לעשות . שינויים ופעולה מתוך אילוצים הם דבר אחד, אבל דחיסה והשמטה של קווי עלילה שלמים, דמויות ובניית עולם משמעותיים שמשפיעים על אמינות הסרטים – היא דבר אחר. אם להיות פחות עדינים – ארבעת הסרטים האחרונים הם נפילה מבחינת עיבוד הספרים שעליהם הם מבוססים, ואולי אפילו מבחינה קולנועית כיצירות עצמאיות.

אפשר לבחון את הנפילה מכמה זוויות. הסרטים, מלבד “מסדר עוף החול”, נכתבו על ידי אותו תסריטאי, סטיב קלובס, שעשה עבודה יעילה ככל הניתן בתרגום המסה הספרותית לעיבוד קולנועי ראוי והולם, ואין ספק שמגיע לו הכבוד הראוי, למרות החריקות בסיום. אבל לעומתו, כתסריטאי יחיד (למעט מייקל גולדנברג, שכתב את הסרט החמישי), ניצבים חמישה במאים שונים שביימו את שמונת הסרטים. רק במאי אחד ביים ארבעה סרטים ברצף: דייוויד ייטס, שהשתקע החל מאותו סרט חמישי חורק. כל במאי נתן את הטאץ’ האומנותי הייחודי לו, בין אם אוהבים אותו או לא. אבל במקרה של ייטס ניתן לטעון שהטאץ’ פשוט לא קיים. לפני שעלה על הספינה האימתנית של אחת מסדרות הפנטזיה הגדולות בהיסטוריה, ביים ייטס כמה סרטים קצרים וסדרות טלוויזיה בריטיות מאוד אפורות ומאוד בריטיות. מה לו ולקוסמים? אולי הוא התבלבל בספינה, אולי אולפני האחים וורנר ראו בו משהו עליון שאנחנו לא יודעים. אבל זה לא עבד.

הספרים האחרונים בסדרה נעשו ארוכים וכבדים יותר, והאתגר שניצב מול צוות ההפקה גדל בהתאם. ספרים של 700 עמודים בממוצע נדחסו לסרטים של שעתיים–שעתיים וחצי, אבל ההחלטה מה להשאיר ומה להוריד היא מעבר לתמוהה. הדוגמה הבולטת ביותר היא ההתעקשות להתמקד במערכות יחסים רומנטיות בין הדמויות – שכן ייתכן שהן חשובות להקלת האווירה העכורה, אבל לא חשובות מספיק כמו ללמוד על העבר של דמבלדור כדי שנבין כמה הוא מתוסבך באמת, או ללמוד מידע אפל וחשוב על וולדמורט שיעזור לדמויות להבין איך מביסים אותו, לעזאזל, בסוף. דמויות רבות נעלמו או נדחקו לזמן מסך מצומצם בן כמה שניות, מידע חשוב הוצג כבדרך אגב , ורגעים סתמיים אחרים נמתחו עד תום.

היה אפשר להבליג על השינויים והאילוצים לו רק היו מוצגים בצורה יעילה ומעניינת שכיף לצפות בה. אבל גם מהבחינה הזאת יש על מה להתלונן. סגנון הבימוי של דייוויד ייטס לא ממש קיים, ואם הוא קיים, אז הוא משעמם מאוד וחסר טעם וריח. ברוב הסצנות, המצלמה או השחקנים לא זזים. הם רק עומדים או יושבים ומדברים, בלי חן, בלי כמעט מחוות, הבעות פנים או רגש. סצנות הקרב ערוכות בכאוטיות לא אופיינית לז’אנר, והשרביטים כנראה הוחלפו ברובים (למה אף אחד לא אומר יותר מילות קסם? זה כל הקטע של העולם הזה). נוסף על כך, החלה כפייה  מוזרה של מודרניזציה על הסרטים, שנטשה את קו הפנטזיה הקלאסי והסוחף לטובת סרטי אקשן מציאותיים למחצה עם הבזקים קלים של פנטזיה – בין אם בבגדים מודרניים מכוערים במקום גלימות, או פלטת צבעים מונוכרומטית ולא נעימה , שכוללת רק גוונים של כחול כהה, שחור, אפור וחום. אומנם הסרטים נעשים אפלים יותר מבחינת התוכן שלהם, אבל זה לא אומר שלא צריך לראות גם מה קורה בהם.

לא עיבוד, דיאטה מרעיבה במיוחד

“מסדר עוף החול” הוא העיבוד הכי דיאטטי שאפשר לדמיין לספר כה עבה, המתעלם כמעט בגסות מקיומם של אלמנטים ודמויות מרובים כדי להריץ את קו העלילה המרכזי בראשי פרקים על ספידים. לטובתו אפשר לפחות לזקוף שימוש די מוצלח בצילום ועריכה דינמיים, עיצוב אומנותי ופסקול מעולים – וגם הקרב בין דמבלדור לוולדמורט בסוף ממש מגניב. אבל מה שעבד בסרט הזה כנראה היה מזל מוחלט ושאריות של הסרטים הקודמים.

“הנסיך חצוי הדם” הוא הנפילה הרצינית ביותר ורצח אופי לאחד הספרים הטובים ביותר בסדרה. אי פעם תהיתם איך נראית הקומדיה הרומנטית הכי מדוכאת וחסרת חיים שיש? תמצאו אותה בסרט הזה, משום מה. וזה כולל אפס כימיה בין שחקנים שחלקו אותה רק שני סרטים לפני כן, אפס אווירה רומנטית אמינה ודיאלוגים צורמים בקרינג’יות שלהם. אה, ושתי דקות לפני הכתוביות זורקים לנו שסנייפ הוא הנסיך חצוי הדם, אחרי שהסרט שכח מקיום הספר שלו עשר דקות אחרי שמציגים אותו.

זה סרט שאפשר לומר עליו באופן חד־משמעי שהוא משעמם ומייגע בצפיות חוזרות, לנוכח הבחירה האומנותית־קולנועית ההזויה ביותר – כל הסרט צבוע בגוונים מכוערים של חום ואפור, בהשראת הציורים של האומן ההולנדי רמברנדט (ההוא משיעורי תנ”ך, למי שזוכר) – בחירה שיכולה להיות מעניינת בכל סרט אחר, אבל מה שנקרא: מה הקשר בין מחט לשחת ?וזה הסרט היחיד בכל הסדרה שהיה מועמד לפרס האוסקר על הצילום. אפילו הסרט של אלפונסו קוארון לא היה מועמד. איפה הצדק פה?

קצת מדי, מאוחר מדי

“אוצרות המוות” מחזיר מעט צבע ללחיים החיוורות, אבל זה כבר מאוחר מדי. מורגש חסרונם של קווי העלילה והמידע החשובים שהושמטו עד כה: רגעי הדמויות חפוזים, שיאים רגשיים לא קיבלו את הזמן והכבוד הראויים להם, והפערים שנפערו גדולים כל כך שאי אפשר שלא ליפול לתוך הבור.הבלחות של אלמנטים פנטסטיים בודדות ומפוזרות בסרט, עד שניתן לחשוד שמדובר בדרמה גנרית תהומית – אילולא הופיעו פתאום גובלין, דרקון, ואנשים שנכנסים לבניין משרדים דרך שירותים. הניסיונות להשלים את הפערים הפכו את הסרט למעבר בין אקספוזיציה אחת לשנייה (כל אחת בחדר אחר, כמובן), ובאמצע תקוע סרט מסע ברחבי אנגליה. כולם מסביב ממשיכים לשקוע בדיכאון, מבוימים בסטטיות ושולחים מבטים חלולים.

זה מותיר הרבה מאוד משקל ומעט מאוד זמן לתיקון בחלק השני של “אוצרות המוות”, שאפילו לא טורח לעשות את זה – הוא פשוט טס מהשנייה הראשונה ולא עוצר, כי צריך להגיע לקרב הסופי־אחרון־בהחלט, בלי “לבזבז זמן מיותר”. הדמות האהובה עליכם מתה? חבל. זה אמנם עצוב, אבל בספר זה היה עצוב יותר – כי זכינו גם להכיר אותה באמת. השחקנים עושים כמיטב יכולתם עם מה שנתנו להם לעבוד איתו, ומגיעה להם הערכה על הניסיון. חבל שהם גם היו יכולים לקבל קצת יותר – אם רק היה נעשה תיעדוף נכון בתכנון המבנה העלילתי.

בסופו של דבר, מיליוני אנשים ברחבי העולם התפרקו ופרצו בבכי באפילוג ובכתוביות הסיום, ואת זה אי אפשר לקחת מהסרטים. על אף המגרעות והסדקים, הסרטים בכל זאת הצליחו להביא את האימפקט הרגשי לשיא ולחתום בצורה ראויה את אחת מהסדרות הקולנועיות המצליחות ביותר בהיסטוריה. גם אם זה לא בר השוואה לעוצמה במקור הספרותי העשיר יותר מכל בחינה שהיא. אין ספק שלמרות הכול לכולם יש את הרגע הזה בשנה שבו הם יושבים וצופים בכל הסדרה מחדש בערגה והתרגשות מרובה, גם אם כבר פחות מתחברים לחלק מהסרטים בפני עצמם – כי אנחנו בכל זאת אוהבים אותם, והם בכל זאת חלק ממכלול מוצלח ומצליח, שהשליטה שלו בתרבות הפופולרית נוכחת עד היום.