בכל שנה, כמו שעון, מגיע דצמבר ומביא איתו כמה דברים קבועים: עץ אשוח, מריה קארי, שירי חג מולד והוויכוח האין־סופי – האם “מת לחיות” הוא סרט חג מולד? זה לא רק ויכוח על ז’אנר, אלא מאבק עקרוני על מהות החג עצמו. השאלה הזו מעוררת רגשות עזים כמעט כמו בוויכוח על קישוט עץ חג המולד, והסיבה לכך פשוטה – יש לה שתי תשובות, וכל אחת מהן נכונה, תלוי את מי שואלים.

מצד אחד אי אפשר להתכחש לעובדות: הסרט מתרחש בערב חג המולד, במסיבת עובדים במגדל נקטומי, מוקף בעצי אשוח ובקישוטים נוצצים, ושירי חג מולד מתנגנים ברקע. אפילו בסיום הסרט נשמעת הנעימה החגיגית ,Let It Snow שמקשרת את הסרט ישירות לחג. מצד שני, זה לא בדיוק הסרט הראשון שיעלה בדמיון כשחושבים על חג המולד. במקום משפחה שמתכנסת סביב שולחן האוכל, אנחנו מקבלים את ג’ון מקליין נלחם בטרוריסטים יחף, מדמם ומותש על רקע פיצוצים ורעש יריות. זו בהחלט לא החמימות האופיינית לסרטי חג קלאסיים, אבל האם זה אומר שהוא פחות כריסמסי? כנראה שלא.

כשבוחנים מה הופך סרט לסרט חג מולד, עולות כמה תבניות בסיסיות. קודם כול, מסר על אהבה ומשפחתיות – ישנו. ג’ון מקליין אומנם לא שר שירי חג, אבל המסע שלו בנקטומי מוקדש לרצונו לשמור על משפחתו ולבלות איתה בחג. שנית, אווירת חג – יש גם ממנה בשפע. עצי אשוח, שלג מזויף (בכל זאת, קליפורניה) ומסיבת עובדים עם אלכוהול גרוע וריקודים מביכים. אם אלה לא מרכיבים של חג המולד, מה כן? שלישית, תחושת הנוסטלגיה. נכון, זו לא אותה נוסטלגיה חמימה כמו ב”אהבה זה כל הסיפור”, אבל אי אפשר להכחיש ש”מת לחיות” הפך עם השנים לאחת המסורות האהובות ביותר של דצמבר, ממש כמו עוגיות ג’ינג’ר או מרתון “שכחו אותי בבית”.

אם כבר פתחנו את נושא חג המולד, בואו נדבר על הפיל שבחדר: למה אף אחד לא מדבר על “מת לחיות 2”? גם הסרט הזה מתרחש בערב חג המולד, הפעם בשדה תעופה מושלג (כי מה יותר כריסמסי משלג?) ויש בו את אותם אלמנטים – משפחה, אקשן וטרוריסטים שמתפרנסים יותר מדי מהרס מוחלט של החג. אם “מת לחיות” נחשב לסרט חג המולד, למה האח הצעיר שלו נזנח בפינה כאילו הוא איזה סרט טלוויזיה נשכח?

התשובה כנראה טמונה בכך ש”מת לחיות” הראשון הפך למיתוס. הוא הצליח לספר סיפור חג מולד בלי הצורך באיילים, סנטה וקריוקי של Jingle Bells. הסרט השני, לעומתו, פשוט נתפס כחזרה על אותם מוטיבים, אבל עם יותר שלג ופחות זוהר. ואולי, אם נהיה כנים, הקהל פשוט לא היה מוכן לעוד טרוריסטים דווקא בתקופת החג. גם לג’ון מקליין מגיע חופש מדי פעם. למרות זאת אפשר לטעון שדווקא “מת לחיות 2” הוא סרט חג מולד מובהק הרבה יותר. יש שלג (אמיתי הפעם), תחושת החורף נוכחת יותר והעלילה אפילו משלבת את החג בצורה ברורה יותר. אבל איכשהו הוא נדחק מהדיון. אולי זו ההרגשה שהוא ניסה יותר מדי, ואולי זו העובדה שהוא הגיע מייד אחרי “מת לחיות” הראשון ונאלץ לחיות בצל ההצלחה שלו.

הוויכוח על “מת לחיות” כסרט חג מולד הוא בעצם ויכוח על האופן שבו כל אחד רואה את החג. יש כאלה שחושבים שחג המולד מתאפיין בשמיכות פוך, שוקו חם וסיפורים על אהבה וסליחה. אחרים אוהבים קצת יותר אקשן עם העוגיות שלהם. במובן הזה ג’ון מקליין הוא סוג של גיבור חג מודרני: במקום להתעסק בדרמות משפחתיות הוא מתמודד עם טרוריסטים, אבל הרעיון נשאר – לנצח את כל מה שעומד בדרכך ולהשאיר מקום לחיוך בסוף. וה־”Yippee-ki-yay” שלו? תכל’ס, זו פשוט גרסה קשוחה ל־”Ho Ho Ho”.

אל תשכחו להשאיר לו חלב ועוגיות בתעלת האוורור. ברוס וויליס ב”מת לחיות”

אז האם “מת לחיות” הוא סרט חג מולד? התשובה פשוטה – כן. האם הוא הסרט הכי כריסמסי שאי פעם נעשה? כנראה שלא, אבל זו בדיוק הסיבה שהוא מיוחד כל כך. הוא מציע לנו גרסה אחרת של החג – כזו שמראה שגם כשהכול מתפרק, אפשר למצוא תקווה, משפחה ואפילו קצת חגיגיות. ובכל פעם שמישהו שואל אם הוא סרט חג מולד, אולי כדאי פשוט לענות בשאלה: למה אף אחד לא מדבר על “מת לחיות 2”? אם אין להם תשובה, כנראה גם אתם ניצחתם בוויכוח הכי מיותר אבל הכי כיפי של עונת החגים.