לכאורה, המועמד הבולט ביותר בקטגוריית סרט האנימציה הטוב ביותר בטקס פרסי האקדמיה (שגם זכה) היה “עם הזרם”, אך מכל הסיבות הלא נכונות: התוכנה החינמית שבה הופק, התקציב שלו וצוות האנימטורים. אולם מבחינה אסתטית ותמטית דווקא “זיכרונות של חילזון” היה ראוי יותר. לא רק בזכות טכניקת הסטופ מושן שבה נעשה שימוש ביצירתו, זו שאפשר לראות גם ב”וולאס וגרומיט”, אלא בעיקר בזכות תכניו הבוגרים והסגנון הייחודי של הבמאי אדם אליוט. יצירתו משוטטת בין קומדיה לטרגדיה, בין אופטימיות לפסימיות, בין רשע פתולוגי לנאיביות ילדותית – והוא עושה זאת במיומנות, בעומק ובתבונה.

הסרט מבוסס חלקית על חייו של אליוט – וזו לא מחשבה מנחמת במיוחד, בהינתן במה שמתרחש. העלילה מסופרת מנקודת מבטה של גרייס (שרה סנוק), שחיה חיים לא קלים, בלשון המעטה. מלידתה ולאורך כל חייה פקדו אותה אירועים דרמטיים, טרגיים ומכמירי לב, והנה רק כמה דוגמאות: היא נולדה עם מום, הופרדה בילדות מאחיה התאום גילברט (קודי סמית מקפי), שגם עבר חיים לא קלים, איבדה את הוריה והייתה חלק ממספר לא סביר של מערכות יחסים חולות. מה שמחזיק אותה שפויה יחסית ומספק לה סיבה לחיות בצל הטרגדיה הוא התחביב שלה, גידול חלזונות. החביבה עליה היא סילבי, שאיתה היא מדברת ובכך פורשת בפני הצופה את כל שאירע לה מהרגע שבו הגיחה לעולם, דרך התבגרות בלתי נסבלת ועד הייאוש שאליו הגיעה בבגרותה.

להבדיל מהמתחרים שלו באוסקר, שהם סרטים נגישים לילדים, “זיכרונות של חילזון” הוא סרט אנימציה למבוגרים, אולי למבוגרים בלבד. הוא מתפקע מנטיות תמטיות עגמומיות, מורבידיות וטרגיות: אבל, אובדן, דימוי גוף, התמכרות, כפייה דתית, ניצול, עינויים, נכות, שכול, פטישיזם, מחלות נפש ועוד. “אהבה יכולה להיות עיוורת”, אומרת גרייס, “היא עלולה להסתיר אפלה ואימה”. קשה להישאר אדיש לשרשרת הכואבת והבלתי פוסקת של אירועים אפלים ואיומים. ואולם זו גם חרב פיפיות, שכן הסרט גדוש כל כך במעשיות מדכאות וחולות למכביר, עד שנוצרת תחושת צפייה מחניקה, אפרורית ונואשת שמקהה את החושים מרוב עומס. גם הבחירה בקול רקע בלתי פוסק מוסיפה משקל, מה שעלול להעיב מעט על חוויית הצפייה.

מי שמכיר ואוהב את עבודתו של אליוט כנראה יזהה את חתימתו, שכן הסרט מזכיר מאוד את עבודותיו הקודמות, בהן “מרי ומקס” ו”הרווי קראמפט”. האסתטיקה המיוחדת בסרטו החדש, שהופק לאורך שמונה שנים, הולמת את תוכנו. יש לו שפה פואטית עשירה, הוא מעוצב בפירוט ובדיוק יוצא דופן ומונפש בצורה אפקטיבית. כל מה שמתרחש עלילתית מודגש בפלטת צבעים הולמת. גם מבחינה קולית הוא ראוי לכתרים: פס הקול המלנכולי, הדיבוב הרגיש, הסאונד הנושך – הכול שזור היטב במבע החזותי. ואף על פי שיש משהו קצת בוסרי ולא אפוי לכאורה בחלק מהדימויים, זה רק תורם לנאיביות שמסתתרת מתחת לקטסטרופה שפוקדת את אירועי העלילה. הנאיביות כרוכה במסרים הפשטניים מעט בסרט, בפרט בשאלות של זהות עצמית, בחירה ויכולת האדם לגבור על חולשותיו ומגרעותיו, ולא פחות חשוב – בקלפים הפחות טובים שחולקו לו בחיים. ואף על פי שאפשר לסכם הרבה ממוסר ההשכל של אליוט כפסיכולוגיה בשקל, יש בו טעם רב, אוניברסלי, אפילו מנחם. בסיכומו של דבר, למרות מגרעותיה ותכניה הכבדים, מדובר ביצירה עמוקה, נוגה ואיכותית, המעניקה חוויית צפייה מעוררת הזדהות וחמלה מלאה בצחוק ובעצב, במרירות ובמתיקות. החיים עצמם, לטוב ולרע.