אחד הכישרונות הבולטים והייחודיים של הבמאי הקוריאני בונג ג’ון-הו הוא היכולת לרתום שני סוגים של חתרנות. הראשון כרוך במסר בעל מטען פוליטי, חברתי ותרבותי חתרני; השני, המשרת את הראשון ומדגיש אותו, הוא האופן שבו ג’ון-הו משחק עם ציפיות הקהל באמצעות הפרה או שבירה של הקונבנציות הז’אנריות. ב”אוקג’ה”, סרטו הלא מוערך מספיק של ג’ון-הו העלילה מקבלת תפנית אפלה גדושה בדימויים גרפיים לטובת מסר צער בעלי חיים אקולוגי. ב”רכבת הקרח” מזנקת אלגוריה פוליטית מתוך עלילת אקשן מדע בדיוני ומורידה את הרכבת מהפסים התבניתיים. “פרזיטים” זכה להכרה עצומה גם בזכות אופיו המתעתע והשערורייתי שמגיע לשיאו בחלקו האחרון. סרטו החדש, “מיקי 17” (המבוסס על הרומן “מיקי 7” מאת אדוארד אשטון) נוקט טקטיקות דומות בשני סוגי החתרנות. ואף על פי שזו עבודתו הקונבנציונלית ביותר של הבמאי המהולל, וחרף מגרעותיה, היא מעניקה חוויית צפייה מופרעת, ביזארית וכיפית למראה.

רוברט פטינסון הוא מיקי. ומיקי הוא לוזר מוחלט. אין לו יכולות מיוחדות או כישורים, הוא מוזר, חסר ביטחון, רכרוכי ובאופן כללי פתטי. למעשה, הסיבה היחידה שהוא הגיבור היא יד הגורל הבדיוני. מיקי חייב כסף למזוכיסט מלווה בריבית שנהנה לראות את האנשים שלוו ממנו כסף מוצאים להורג. מכיוון שהוא לא צפוי להחזיר את החוב שלו, מחליט מיקי לברוח מכדור הארץ בדרך היחידה האפשרית: באמצעות משלחת בעלת שאיפות קולוניאליסטיות – ליישב כוכב לכת מרוחק וקפוא בשם ניפלהיים. אלא שמכיוון שאין למיקי מה לתרום מבחינה מקצועית או חברתית, הוא מתגייס על תקן “תחליפי”, כלומר אדם שאפשר להדפיס פעם אחר פעם כאשר הוא מת. כן, להדפיס, כמו מדפסת תלת־ממדית של בשר. עבודתו, בהתאם, אינה סימפטית: אפשר להשתמש בו כעכבר ניסויים רב־פעמי או לשלוח אותו למשימות התאבדות. ומיקי ממלא את תפקידו בהצלחה במשך 16 פעמים, ובכל פעם מת בצורה מחרידה בצל אדישות פושעת או רצחנות.

אולם בפעם האחרונה הוא נחשד כמת אך ניצל. אלא שעד שהוא שב לחללית ומוכיח ששרד כבר מודפסת גרסה נוספת שלו – התחליפי, מיקי 18. על סיפון החללית נדרשים להתקיים שני כפילים, שאינם שמחים מהמצב החדש, שנחשב לא חוקי (משום מה) ומסוכן (להבדיל?) וכמובן לא מוסרי במיוחד (אבל להרוג בן אדם בדרכים מחרידות ולהדפיס אותו מחדש זה כן מוסרי?). אם לא די בכך, למיקי 17 יש בת זוג שבה הוא מאוהב, נאשה (נעמי אקי), ונוכחות של מיקי נוסף עלולה לייצר קצת בעיה בזוגיות, ולא פחות חשוב – החור התסריטאי במיקי 18 הוא שמדובר בכפיל שונה מאוד באופיו מקודמיו, ולא ניתן לכך הסבר או נימוק.

השעה הראשונה של הסרט מציגה את הרוע, האדישות והציניות האנושית דרך היחס המבזה שמקבל מיקי, שכן תחליפים נמצאים בתחתית שרשרת המזון. זה לא עוזר שמי שמנהל את המשלחת הזו לחלל הוא חבר קונגרס לשעבר, הירונימוס מרשל (מארק ראפלו), המוצג כגרסה קריקטורית של דונלד טראמפ, אם באקסצנטריות שלו, או בשאיפתו להקים קולוניה לבנה טהורה על כוכב לכת ולהזריע את הארץ. גם אשתו, גוון (טוני קולט), היא אדם בלתי נסבל, שטחי, אובססיבי ודוחה. לא שזה משנה, שכן קשה למצוא צדיק בסדום. כולם פשוט חארות. אפילו מיקי 18 הוא גרסה די דושית של מיקי 1 עד 17. למעשה, הסיבה היחידה שאפשר להגיד שמיקי 17 הוא גיבור היא העובדה שהוא הכי נסבל בקרב זולתו והיחיד שמחזיק בקורטוב של מצפון ויושרה.

לאורך החצי הראשון של הסרט נראה שג’ון-הו מוביל את העלילה לנקודת רתיחה של מהפכה, סוג של מרד וחתרנות נגד ההגמוניה הרודנית שמשרישה את הרשע בקרב המעמדות הנמוכים. ואף על פי שיש בהמשך אלמנט מרדני־חתרני, “מיקי 17” שובר חזק ימינה (או שמאלה, אין לכך חשיבות פוליטית ממשית) אל מחוזות האבסורד, הטרלול והגיחוך. ההומור נעשה שחור יותר, האנלוגיות קהות כמו נבוט לראש והעלילה הופכת לנונסנס מפוזר ומבולגן בכוונת תחילה. יש חייזרים דמויי מקקים על הכוכב שמסומנים כאויב (“גברים בחלל”, מישהו?), בעלי השררה נעשים יותר ויותר פנאטיים ואכזריים, הדמויות שכבר היה בהן אלמנט בוהק של סאטירה מלוטשות לקריקטורות מופרעות וכל ערך מוסרי שלא היה אפשר למצוא בכל הגלקסיה צץ יש מאין. הטרללת העלילתית באה לידי ביטוי גם בשפה החזותית של הסרט. מה שנראה היה כמו סרט מדע בדיוני מלוטש אך קונבנציונלי הופך למעין פרודיה על הז’אנר ועל האנושות כולה.

יש לשער שזו נקודת המבט של ג’ון-הו על הפוליטיקה העולמית בכלל והאמריקאית בפרט, שנעשתה ללא צפויה, מצוירת כמעט וחסרת אמינות מרוב שהיא מוגזמת. ברור שג’ון-הו רוצה להמשיך ולהעמיק את יתד הביקורת החברתית והמעמדית שהוא תוקע בגוף יצירתו יותר מעשור. “מיקי 17” הוא לא סרטו החתרני ביותר של ג’ון-הו או החדשני ביותר, אבל לא בטוח שזה חשוב אם פשוט חוגרים חגורת בטיחות נגד שטויות ומתמסרים למסע הזוי, מופרע וגדוש בשטויות ברוטב עגבניות (וכן, רוטב, לא מיץ. צריך לצפות בסרט כדי להבין).

אולם הוא גדוש מדי. מרוב נטיות תמטיות קשה להבין מהי הפואנטה. ואולי זוהי הפואנטה – שהעולם מטורלל כל כך שאי אפשר לראות את היער מרוב דובים. על הגודש אפשר לסלוח, על האורך קצת פחות. “מיקי 17″, שאורכו יותר משעתיים, היה יכול להיות טוב הרבה יותר אם היה נגמר במיקי 11. אפשר היה לגזור רבע שעה מהחלק הראשון של הסרט בקלות ולהפחית בילד אפ פחות מרתק. אפשר היה לצמצם 20 דקות מהחלק השני, שכן הדבר היחיד שמשתכפל יותר ממיקי, הוא תפניות חזרתיות ודאוס אקס מכינה. אפשר היה לקצץ משני החלקים סצנות עם מארק ראפלו, שזה לא תפקידו הטוב ביותר, ולא מביא למסך הגדול את הייצוג המוגזם הכי טוב לטראמפ מאז הגיח לחיים הפוליטיים. כל הצעות העריכה הללו היו מחמיאות לסרט ומקלות על הצופים.

בסיכומו של דבר מדובר בסרט טוב. רוברט פטינסון, לעומת רפאלו, עושה תפקיד מיקי כפול 17 נהדר. הסרט מאופיין בעיצוב סט מרהיב ובאפקטים ויזואליים נפלאים, ויש מספיק הומור כדי לבסס את הנקודה ש”מיקי 17” הוא יותר קומדיה נשכנית בחלל מאשר סרט מדע בדיוני. זה לא סרט לכולם, אבל למי שאוהב הגזמות פרועות שמקריבות הגיון עלילתי למען ספקטקל חזותי כדאי להגיע למסך הגדול הקרוב לביתו וליהנות מהמסע.