בעשור האחרון בו יש שפע של סרטים המיועדים לילדים ומשפחות, לא חסרות דוגמאות מוצלחות לעיבודים של מותג ידוע. נקודת מפנה מהבחינה הזו היא “סרט לגו” מ־2014, שלקח מותג בלי שום סיפור למסך הגדול. היוצרים הצליחו לתרגם את המותג לסרט מוצלח מאוד בזכות סיפור מקורי ומרענן. דוגמאות נוספות ניתן למצוא בסרטי “סוניק” וב”אחים סופר מריו”, שאומנם הם לא שיא היצירה הקולנועית, אך בכל זאת סרטים שראויים לצפייה – מילים שלא ניתן לומר בשום צורה על “מיינקראפט: הסרט”, שעלה בסוף השבוע לאקרנים.

במקום להציג סיפור מקורי, “מיינקראפט: הסרט” מחקה את הרעיון העקרוני של “ג’ומנג’י” ומכניס לו דמויות עם כתיבה ירודה. מדובר באכזבה גדולה, משום שהמשיכה הראשונית למשחק הווידאו הייתה היכולת ליצור בעצמך סיפור המתרחש בתוך המשחק. ערוצי יוטיוב רבים יישמו את הרעיון הזה והפכו את המשחק, שלמעשה משמש ארגז חול, לעולם משלהם. נדמה כי צוות התסריטאים, שמנה חמישה כותבים, לא ראה בזה ערך, ובמקום זאת פנה לנוסחאות שחוקות.

העלילה עוסקת בזוג חפצים המאפשרים לאוחזים בהם לעבור בין יקומים. הראשון להגיע לחפצים הוא סטיב (ג’ק בלאק, שעבד לפני כן עם הבמאי בסרט “נאצ’ו ליברה”), שמנסה למנוע מהם להגיע לאנטגוניסטית, מלגושה (רייצ’ל האוס, “המצוד אחר אנשי הבר”). ארבע דמויות נוספות מגיעות ל”אוברוורלד”, העולם של “מיינקראפט”, בנסיבות מוזרות: האחים הנרי (סבסטיאן הנסן, “צדק ורחמים”) ונטלי (אמה מאיירס, “ונסדיי”), גארט (ג’ייסון מומואה, “אקוומן”) ודון (דניאל ברוקס, “הצבע ארגמן”).

הדמות הבולטת ביותר לרעה היא גארט, בגילומו העלוב של מומואה. גארט הוא כוכב גיימינג דועך עם אגו מנופח ואישיות בלתי נסבלת. הוא מתייחס לשאר הדמויות בצורה מגעילה, אך הן סולחות לו כמעט ללא מחילה. ההגשה של מומואה אינה משכנעת, והנוכחות שלו במסך מעלה מבוכה מצד הצופה. אף שהמשחק של שאר הדמויות הוא סביר, הן לא מעוררות בצופים שום עניין. נוסף על כך, הסרט מייחס להן התפתחות אישית בלי שהעלילה תצדיק אותה בשום צורה. יש להוסיף גם כי דמותו של סטיב היא כמעט קריקטורה של ג’ק בלאק ושל התפקידים שגילם בעבר, בייחוד בקטעים המוזיקליים בסרט.

אחת האכזבות הגדולות של הסרט היא חוסר השימוש באלמנטים מהמשחק. אומנם יש סצנות שבהן הדמויות עושות את הפעילויות בליבת המשחק – גישוש בעולם הפתוח, כריית חומרי גלם ויצירת חפצים – אך מדובר בסצנות מעטות. רוב זמן המסך ב”אוברוורלד” מוקדש לאקשן שאינו מותח בעליל, ולפיכך הסרט הוא עיבוד שטחי מאוד מבחינת המקורות שלו, כאילו היוצרים התעניינו אך ורק באסתטיקה של המשחק. שיא האכזבה במובן הזה מגיע במערכה השלישית, כאשר הדמויות נאלצות ליצור כלי נשק רבים במונטאז’ באורך דקה.

האכזבה המשמעותית ביותר של הסרט היא התסריט, שהופך את חוויית הצפייה לבלתי נסבלת. מבחינה סגנונית הסרט מנסה לדחוס גם אקשן, גם הרפתקה וגם קומדיה – ואף אחד מהם לא נעשה בצורה טובה. הבולט בהם הוא הפן הקומי, שאינו מצחיק בעליל. גם הדמויות עצמן נכתבו בצורה עלובה, והעלילה מסתמכת על החלטות מאוד לא נבונות שלהן כדי להתקדם לנקודה הרצויה. נוסף על כך, בגלל הקלישאות בסרט, כמו סיפור הרקע של האנטגוניסטית, סצנות רבות בסרט הן ממושכות ומייגעות.

גם הנראות של הסרט אינה תואמת את תקציבו הענקי, שעומד על 150 מיליון דולר. אף שהשילוב של דמויות הלייב אקשן בתוך ה”אוברוורלד” סביר ברוב הסצנות, הוא מזעזע בסצנות האקשן. השימוש במסכים ירוקים בולט, ונראה כאילו הדמויות מנותקות מהעולם שבו הן נמצאות, ועולה השאלה – מדוע היה צורך בשילוב הנפשה תלת־ממדית ולייב אקשן? הסרט יכול היה להיעשות כולו בהנפשה תלת־ממדית והדמויות האנושיות היו יכולות להיות מונפשות גם הן, אך בסגנון עגול יותר.

הציבור ראוי לסרטי משפחה טובים הרבה יותר מ”מיינקראפט: הסרט”. מאז ומעולם היו סרטים גרועים, אך כאשר מותג כה פופולרי מעובד לסרט כה ירוד אנחנו חוזרים לזמנים האפלים של שנות האלפיים, שבהן הרבו לייצר עיבודים מתועשים למשחקי וידאו אהובים. חרף הציפיות הנמוכות מסרטים המבוססים על משחקי וידאו, החומרים השיווקיים המרשימים של “מיינקראפט” והצלחתם של עיבודים דומים בשנים האחרונות עוררו תקווה שהפעם התוצאה תהיה שונה. ייתכן כי קהל צעיר מאוד ימצא עניין בסרט, אך אין בו שום ערך מוסף עבור קהל בוגר. למרבה הצער, קרוב לוודאי כי הסרט יהיה הצלחה כלכלית מסחררת, שתעודד אולפני קולנוע אחרים ליצור עוד סרטים ירודים כמו זה.