בתקופה שבה הוליווד משחררת רימייקים כושלים בזה אחר זה ונראה שכבר אי אפשר לחדש ולהפתיע, מגיע החידוש לקלאסיקה הקולנועית האלמותית, “נוספרטו”, בבימויו של רוברט אגרס (“המכשפה”, “המגדלור”), ומוכיח שעדיין אפשר ליצור קולנוע איכותי שמצליח לחדש ולרתק גם במקומות שראינו מהם די והותר.

“נוספרטו” עוקב אחר דמותה של אלן האטר (לילי רוז דפ), בחורה צעירה בגרמניה של המאה ה־19 שסובלת מסיוטים ומרגישה נרדפת על ידי יצור אפל. כאשר בעלה הטרי תומאס (ניקולס הולט, “אקס מן: ההתחלה”) מתכונן לפגישת עסקים עם הרוזן אורלוק המסתורי (ביל סקארסגארד, “זה”), מה שיבטיח לו קידום במקום עבודתו ויותר כסף בבית, אלן מנסה להניא את בעלה מיציאה למסע, שכן היא בטוחה שיביא לתחילתו של הסוף. תומאס, שחושב שאשתו פשוט היסטרית, מבטיח לה שיחזור במהרה ויכתוב לה בכל יום, אך ככל שתומאס מתקדם במסעו הוא מבין שההיסטריה של אשתו לא היה לשווא, ובלי לדעת הוא פתח את הדלת אל הרוע האכזרי בכבודו ובעצמו.

בשונה מחידושים רבים שלא הצליחו לעמוד באותו הקו עם המקור או להתעלות עליו, אפשר סוף־סוף לומר שקיבלנו חידוש שגם מצליח לעמוד כסרט עוצמתי בפני עצמו וגם לכבד את המקור שעליו הוא מבוסס וללכת איתו יד ביד לצד המודרניזציה של ימינו. רוברט אגרס, שביים את הסרט וידוע בסגנון הקולנועי האפל והמסתורי שלו, שם גם כאן את תשומת ליבו בפרטים הגדולים והקטנים יחדיו שבונים את העולם הקולנועי של “נוספרטו”. הוויזואליה והאסתטיקה שואבים השראה מהקולנוע האקספרסיוניסטי בתוספת חידושים קולנועיים, משחקי התאורה והצל מחזקים את רוח התקופה ומעצימים את המתח ושינויי הצבעים בין הסצנות מדגישים, בין השאר, את מצבן הנפשי של הדמויות. הדיוק של הסרט מבחינת צילום ועיצוב אומנותי יוצר עולם אפל וקודר ומעביר גם דרך שוטים מהפנטים וקאטים חלקים את האווירה הגותית המותחת ואת תחושת האימה שעוברות לא רק הדמויות הראשיות, אלא כל הדמויות הניצבות הסובבות אותן.

מלבד המחוות לסרט המקורי משנת 1922, הדגשים בכל הקשור לאסתטיקה בסרט והדיוק בפרטים ההיסטוריים של אותה תקופה, השחקנים מגלמים את הדמויות שלהן בצורה טוטאלית כל כך שאי אפשר שלא להתחבר אליהן ואפילו להרגיש אותן. לילי רוז דפ מגלמת את דמותה של אלן במורכבות ועומק אין־סופי שרק מעצים את מנעד הרגשות והמסע שעוברת דמותה. היא מצליחה להעביר את הפחד, הסבל והתסכול שמבעבעים באלן ואת הצורך שלה למצוא משמעות לדברים הנסתרים מהעין, גם אם יוביל אותה להתמודד עם הפחדים המשתקים אותה ועם המשיכה הבלתי נשלטת שיש לה כלפי אורלוק. המשחק המורכב והמוצלח של דפ יחד עם המעבר שלה מרגעי אימה לתשוקה נועזת מוכיחים שהכישרון אכן עובר במשפחה ואין כאן שום קשר לנפוטיזם. גם ניקולס הולט, המגלם את דמותו של תומאס האטר, שנופל ככלי לידיו של אורלוק, מעביר בצורה משכנעת את האימה שאוחזת בו ואת ההתחבטויות שלו עם עצמו, ואפשר להרגיש את הטרגיות והכאב שלו בדרך שהוא עובר וברצונו העז כל כך לתת את הטוב ביותר לאשתו, עד כדי שירחיק לכת וייקח את ההחלטה שתפתח את הדלת לרוע.

ואם כבר מדברים על הרוע, ביל סקארסגארד, שבכלל יועד לגלם את דמותו של תומאס אך בזכות עיכובים הפקתיים זכה לגלם את דמותו של אורלוק, הצליח להפיח חיים בדמות הרוזן בדרך מסתורית ומעוררת אימה, אך באותה נשימה גם עדינה ולירית. סקארסגארד, שכבר רגיל לאיפור כבד ולפרוסתטיקה בגילום דמויות שונות, כל כך בלתי מזוהה כאורלוק, והוא עושה עבודה פנטסטית בכניסה לדמות. אפשר לזקוף זאת לעבודה הנהדרת שנעשתה בעיצוב הוויזואלי של הרוזן, אך חייבים להתעכב על גם היכולות הווקאליות של סקארסגארד שמשנה את קולו כך שבלתי אפשרי להאמין שמדובר בבחור בן 34. דרך הקול הוא מוסיף למסתורין ולאפלה שאופפת אותו, מצליח לעורר אימה ורתיעה ובו זמנית גם מהפנט כך שתהיו מוכנים לרדת על הברכיים עבורו ולהפיג את בדידותו.

שחקן חיזוק וכבוד בסרט הנוכחי הוא וילם דפו, שבעבר גילם את דמותו של מקס שרק (ששיחק את הרוזן אורלוק המקורי) בסרט “צילו של ערפד”, כך שהסיפור לא זר לו. בסרט הנוכחי הוא מגלם את דמות הפרופסור המיסטיקן, ומציג פעם נוספת את הכריזמה האין־סופית שלו ואת נוכחותו הבימתית על המסך הגדול ומצליח לתבל את הסרט האפל ברגעים שמעלים חיוך קטן. אהרון טיילור ג’ונסון (“קרייבן הצייד”), אמה קורין (“דדפול וולברין”), סיימון מקברני (“בעלי ברית”) וראלף אינסון (“הארי פוטר ואוצרות המוות”) מגלמים אומנם דמויות משניות, אבל כל אחד מהם מביא רובד נוסף וחשיבות למהלך העלילתי של הסרט.

“נוספרטו” משנת 1922 עסק בפחדים של אנשים אחרי מלחמת העולם הראשונה – הפחד ממודרניזציה, ממיניות, ממגפות, ממוות ומחוסר היכולת לברוח ממנו, והפחדים הללו השתקפו בדמותו של הרוזן אורלוק המתבודד, השונה והלא מוכר. אך ב”נוספרטו” של 2024 קצת קשה לשים את האצבע במסר שניסו להעביר הפעם, וזו כנראה הנקודה החלשה שלו. אולי המטרה היא להציג את הפחד מאובדן אדם אהוב, אולי את התחושה ששפיות היא משהו חמקמק כל כך בעולם שבו לא ברור מה נכון ומה שגוי, אולי את העיסוק הבלתי נגמר בתשוקה וההתמסרות אליה, ואולי הסרט הוא בכלל מטאפורה אחת גדולה לבחורה שיצאה ממערכת יחסים מתעללת עם גבר חזק ודומיננטי ובחרה במקומו בבחור רציונלי ויציב שלא לגמרי מצליח לספק אותה. ואולי זה בכלל לא משנה מה הסרט מנסה להעביר, כי הוא מצליח לעורר מחשבות אחרי צפייה, וזו אחת המטרות בסרט טוב – לאפשר לצופה לקחת איתו את מה שהוא בוחר לקחת. ואין ספק שהסרט הזה נותן.

הודות למשחק מצוין של קאסט נרחב, שחקן חזק שמצליח להחזיק את הדמות האייקונית על כתפיו, פסקול סוחף, צילומים יפהפיים שמושכים את הצופה ומכניסים אותו לתוך עולם מסתורי, דיאלוגים שכתובים היטב וסצנות מפתיעות ומותחות – “נוספרטו” מצליח להחיות את דמות הערפד ועושה זאת בצורה מהפנטת, מעוררת אימה עם הרבה כבוד למקור.

“נוספרטו” של רוברט אגרס הצליח במקום שבו סרטים רבים כשלו בשנים האחרונות – לקחת קלאסיקה קולנועית מוכרת ואהובה ולחדש אותה באופן שלא רק עושה מחווה ענקית למקור, אלא גם מצליח לעמוד בפני עצמו. הסרט לוקח את דמות הערפד והמיתוס שנוצר סביבה, מביא אותה לרוח התקופה של ימינו ומוכיח שהיא בכלל לא מתה – היא רק ישנה עמוק.