שנות ה־2000 המוקדמות היו ונשארו, לדעתי, הפיק של סרטי האנימציה האמריקאיים. מה קרה מאז? ובכן, היפנים נתנו להם מכת מחץ עם שוק עצום של סדרות אנימה. האמריקאים מצידם לא השכילו לשמור על הגחלת ולטפח את מה שהיה להם. זה רק הידרדר מאז, וכיום לא נותר הרבה מתעשיית המצוירים האמריקאית מלבד שימוש מוגזם ב־CGI לא משכנע ועלילות שכתבו אנשים עם אידיאלים וללא טיפת כישרון. בחורף הזה החלטתי לזכור להם את חסד נעוריהם ולהביא לכם סיקור לאחד הסרטים שאיכשהו בישראל טוטא מתחת לשטיח.
באותה תקופה (1995–2005) קיבלנו סרטים כמו “אטלנטיס”, “כוכב המטמון”, “הרקולס”, “ספייס ג’אם” ו”טרזן”. אלה היו שנים נהדרות להיות בהן ילד, ואולפנים כמו דיסני, פיקסאר, האחים וורנר ואחרים עשו מאמץ כן להתחרות זה בזה ולתת לצופים תכנים איכותיים בכל פעם מחדש. זה היה מרוץ מדהים של אומנים, ובכל שנה עלו לאקרנים כל כך הרבה סרטים, שאני מניח שסרט כמו “אוסמוזיס ג’ונס” פשוט לא היה חשוב מספיק, ובישראל הוא נמכר מאוחר ב־DVD שלא קיבל פרסום הולם, אם בכלל. תבינו, אז עוד היה נהוג לחשוב שסרטים מצוירים נועדו לילדים בלבד, והסרט הזה היה אחד הבודדים שחרג קצת מהמסגרת. הוא ספג ביקורות קשות, בעיקר בשל השפה הגסה, אבל גם בגלל תכנים אלימים שלא ממש התאימו לצופה הצעיר. היו שראו בו סרט שנועד יותר לבני נוער (אף על פי שאז עוד היה ניסיון כן לדאוג לחינוכם). אבל במבט לאחור זה פשוט סרט מצויר שנועד למבוגרים, שב־2001 לא הרגישו בנוח לצפות בסרט כזה. למזלנו, כיום, במיוחד בקהילה הזו, אין לנו את הבעיה הזו. אם גם אתם נמניתם עם אלה שהסרט הזה חמק להם מתחת לרדאר – ההמלצה הזו יכולה להתאים ליופי של ערב סרט חורפי בשבילכם.
“אוזמוסיס ג’ונס” מתאר מה קורה בגוף של פרנק, שומר די דוחה בגן חיות שלא באמת דואג לגוף שלו. בתוך גופו של פרנק פורץ זיהום נגיפי נורא, ובשעה שתא הדם הלבן אוסמוזיס ג’ונס מתחיל להבין מה קורה, הנהלת הגוף של פרנק מתעסקת בדברים אחרים הקשורים לחיים האישיים של שומר גן החיות המטונף. אם הקונספט של הסרט נראה לכם מעט מוכר, הסיבה לכך היא שיוצרי “הקול בראש” לחלוטין גנבו את כל הרעיון ועשו בו כרצונם. וכן, הם שינו את הסיפור לילדה עם בעיות רגישות, אבל הרעיון הבסיסי זהה – רק שבסרט זה הוא מומש לכדי שלמות.
פאנל הצבעים הססגוני ומעשיר העין מזכיר מאוד סרטים מהתקופה ההיא. הפסקול כולל בעיקר היפ הופ, בלוז ומוזיקת רית’ם. את אוסמוזיס ג’ונס מדבב כריס רוק הצעיר, ואת האנטגוניסט ת’ראקס מדבב לורנס פישבורן, המוכר מסרטי “מטריקס” ואני חייב להגיד שהוא דיבב אותו מדהים ויצר נבל מעולה. את פרנק משחק ביל מאריי, שבקלות רבה מדי גרם לי להתחלחל מאורח החיים המגעיל שהוא מנהל בסרט.
אני יודע, אני מאדיר אותו לא מעט, אך “אוזמוסיס ג’ונס” קיבל ביקורות פושרות למדי. המון אנשים חשבו שהחלק המונפש והחלק המצולם לא מתכתבים זה עם זה טוב מספיק ושהחלק המצולם לא עובד באותו הקצב. הגסויות, האלימות, ולא מעט קלישאות די ציננו את המבקרים – לדעתי זה קרה מכיוון שהסרט הזה היה גל גדול בין גלים ענקיים אחרים. כלומר, המון סרטים טובים יצאו בשנים הללו, וב־2025 אני מוצא את עצמי מעריך אותו יותר בשל האיכות שלו. הוא לא גרף המון רווחים בזמנו (בישראל הוא אפילו לא הוקרן בקולנוע) אבל אני באמת חושב שאם תצאו איתו לדייט שני היום, תאהבו אותו מאוד. הוא ללא ספק עובר את מבחן הזמן, יש בו המון משחקי מילים משעשעים שפוגעים יפה במטרה לקהל המבוגר, והוא מתבסס ברובו על עקרונות רפואיים אמיתיים.
שנות ה־2000 המוקדמות היו ונשארו, לדעתי, הפיק של סרטי האנימציה האמריקאיים. מה קרה מאז? ובכן, היפנים נתנו להם מכת מחץ עם שוק עצום של סדרות אנימה. האמריקאים מצידם לא השכילו לשמור על הגחלת ולטפח את מה שהיה להם. זה רק הידרדר מאז, וכיום לא נותר הרבה מתעשיית המצוירים האמריקאית מלבד שימוש מוגזם ב־CGI לא משכנע ועלילות שכתבו אנשים עם אידיאלים וללא טיפת כישרון. בחורף הזה החלטתי לזכור להם את חסד נעוריהם ולהביא לכם סיקור לאחד הסרטים שאיכשהו בישראל טוטא מתחת לשטיח.
באותה תקופה (1995–2005) קיבלנו סרטים כמו “אטלנטיס”, “כוכב המטמון”, “הרקולס”, “ספייס ג’אם” ו”טרזן”. אלה היו שנים נהדרות להיות בהן ילד, ואולפנים כמו דיסני, פיקסאר, האחים וורנר ואחרים עשו מאמץ כן להתחרות זה בזה ולתת לצופים תכנים איכותיים בכל פעם מחדש. זה היה מרוץ מדהים של אומנים, ובכל שנה עלו לאקרנים כל כך הרבה סרטים, שאני מניח שסרט כמו “אוסמוזיס ג’ונס” פשוט לא היה חשוב מספיק, ובישראל הוא נמכר מאוחר ב־DVD שלא קיבל פרסום הולם, אם בכלל. תבינו, אז עוד היה נהוג לחשוב שסרטים מצוירים נועדו לילדים בלבד, והסרט הזה היה אחד הבודדים שחרג קצת מהמסגרת. הוא ספג ביקורות קשות, בעיקר בשל השפה הגסה, אבל גם בגלל תכנים אלימים שלא ממש התאימו לצופה הצעיר. היו שראו בו סרט שנועד יותר לבני נוער (אף על פי שאז עוד היה ניסיון כן לדאוג לחינוכם). אבל במבט לאחור זה פשוט סרט מצויר שנועד למבוגרים, שב־2001 לא הרגישו בנוח לצפות בסרט כזה. למזלנו, כיום, במיוחד בקהילה הזו, אין לנו את הבעיה הזו. אם גם אתם נמניתם עם אלה שהסרט הזה חמק להם מתחת לרדאר – ההמלצה הזו יכולה להתאים ליופי של ערב סרט חורפי בשבילכם.
“אוזמוסיס ג’ונס” מתאר מה קורה בגוף של פרנק, שומר די דוחה בגן חיות שלא באמת דואג לגוף שלו. בתוך גופו של פרנק פורץ זיהום נגיפי נורא, ובשעה שתא הדם הלבן אוסמוזיס ג’ונס מתחיל להבין מה קורה, הנהלת הגוף של פרנק מתעסקת בדברים אחרים הקשורים לחיים האישיים של שומר גן החיות המטונף. אם הקונספט של הסרט נראה לכם מעט מוכר, הסיבה לכך היא שיוצרי “הקול בראש” לחלוטין גנבו את כל הרעיון ועשו בו כרצונם. וכן, הם שינו את הסיפור לילדה עם בעיות רגישות, אבל הרעיון הבסיסי זהה – רק שבסרט זה הוא מומש לכדי שלמות.
פאנל הצבעים הססגוני ומעשיר העין מזכיר מאוד סרטים מהתקופה ההיא. הפסקול כולל בעיקר היפ הופ, בלוז ומוזיקת רית’ם. את אוסמוזיס ג’ונס מדבב כריס רוק הצעיר, ואת האנטגוניסט ת’ראקס מדבב לורנס פישבורן, המוכר מסרטי “מטריקס” ואני חייב להגיד שהוא דיבב אותו מדהים ויצר נבל מעולה. את פרנק משחק ביל מאריי, שבקלות רבה מדי גרם לי להתחלחל מאורח החיים המגעיל שהוא מנהל בסרט.
אני יודע, אני מאדיר אותו לא מעט, אך “אוזמוסיס ג’ונס” קיבל ביקורות פושרות למדי. המון אנשים חשבו שהחלק המונפש והחלק המצולם לא מתכתבים זה עם זה טוב מספיק ושהחלק המצולם לא עובד באותו הקצב. הגסויות, האלימות, ולא מעט קלישאות די ציננו את המבקרים – לדעתי זה קרה מכיוון שהסרט הזה היה גל גדול בין גלים ענקיים אחרים. כלומר, המון סרטים טובים יצאו בשנים הללו, וב־2025 אני מוצא את עצמי מעריך אותו יותר בשל האיכות שלו. הוא לא גרף המון רווחים בזמנו (בישראל הוא אפילו לא הוקרן בקולנוע) אבל אני באמת חושב שאם תצאו איתו לדייט שני היום, תאהבו אותו מאוד. הוא ללא ספק עובר את מבחן הזמן, יש בו המון משחקי מילים משעשעים שפוגעים יפה במטרה לקהל המבוגר, והוא מתבסס ברובו על עקרונות רפואיים אמיתיים.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:
About the Author: אביאם בן-דוד
