קחו את סרטי “אושן”, “רכבת לדארג’ילינג” של וס אנדרסון, טכניקת אנימציה ייחודית וקמצוץ של סת’ רוגן – ותקבלו את “כחול שקנאי”. נשמע קצת אקלקטי? מרגישים לא לגמרי בנוח? תחשבו לרגע על מה הרגישו בהונגריה אחרי נפילת מסך הברזל. על פני השטח זה סיפור על שלושה צעירים אבודים שמחפשים את עצמם, אך למעשה מדובר בסיפור חשוב על חירות. סרט האנימציה התיעודי הזה טייל בפסטיבלים ברחבי העולם, וכעת הוא נוחת גם בישראל.

עד סוף שנות ה־80 תושבי הונגריה לא היו יכולים לעזוב את המדינה בחופשיות, בשל שלטון קומוניסטי קשוח וגבולות סגורים. כאשר ההונגרים סוף־סוף נפטרו מהשלטון הסובייטי בתחילת שנות ה־90, הם זכו לצאת לעצמאות ולחופש. על רקע זה נפתח המסע של שלושה צעירים הונגרים – אקוש, פטיה ולאצי – שכל חלומם הוא לטייל בעולם. מכיוון שאין באפשרותם להרשות לעצמם את מחירי הנסיעה הגבוהים, הם מזייפים כרטיסי רכבת בעזרת חומרי ניקוי ביתיים ושיעורי כימיה מהתיכון – ובכך מאפשרים לעצמם ולדור שלם של צעירים כרטיס לחופש.

המילים “שלטון סובייטי” ו”מסך הברזל” עשויות להזכיר שיעור היסטוריה משמים, אך הבמאי, לאסלו צ׳אקי, לא רצה שזה יהיה עוד סרט על מלחמת העולם השנייה והשלכותיה; צ׳אקי רצה לשים את הזרקור דווקא על האומה ההונגרית, על הצעירים ההונגרים שנפלו בין הכיסאות – אבל לעשות את זה מהנה. הסרט עובר כל כך מהר שהצופים חייבים להיות דרוכים וערניים לכל אורכו. אם תסירו את העיניים, פתאום לא תבינו איפה אתם נמצאים. בדיוק כמו אותם צעירים שנודדים ממקום למקום – גם לצופים אין רגע דל, ולכן מתקבלת חוויית צפייה מתובלת היטב.

אף שזה סרט שמדבר על חופש, ועוד כזה שנעשה באנימציה, המאפשרת להתרחק מהמציאות ככל הניתן, היוצרים בחרו בעוגן סיפורי ועוגן היסטורי – הקלטות שיחה בין גיבורי הסיפור, שבהן הם מתארים בחופשיות את מהלך האירועים כפי שהם זוכרים אותו בזקנתם. אף שלא רואים אותם, אפשר להרגיש את הגיבורים בכל רגע – דרך קולם, הרהוריהם והשיחות שניהלו על הדברים שעשו. אז למה בכל זאת יש צורך באנימציה? פה אפשר לגלוש לתחום הפילוסופיה בשאלה הבאה: אולי קולם הוא הקול של אותו דור – ואין צורך להגדיר אותו לפי פנים וגוף?

הסרט חוזר לשנות ה־90 לא רק כרונולוגית, אלא גם ויזואלית – בסגנון אנימציה שמזוהה מאוד עם התקופה: קו ידני ברור, צבעוניות עזה ועיצוב דמויות מוקצן – הבעות דרמטיות ותנועות גוף חדות. סגנון שהיה ונשכח. אותה ויזואליות וצבעוניות תורמות לתחושה הכללית שהסרט מבקש לשקף: לא מציאות של שחור או לבן, של רע וטוב. הסרט לא שופט את הדמויות שלו, אלא מציע לצופים הצצה לתוך נפשן, לתוך הדילמות, הפחדים, הרצונות והחלומות. זה לא סיפור על מוסר, על צדק ועל הבחירות הנכונות, אלא על אנשים שמנסים לשרוד כפי שהם רואים לנכון.

נקודת מבט מודרנית תגלה שאי אפשר לצפות בסרט מבלי לחשוב על התקופה ההיא, שבה הכול היה פשוט יותר לכאורה. אף על פי ששלושת הצעירים עשו שמיניות באוויר כדי להשיג כרטיסים, אלה לא אותם המכשולים שצעירים מתמודדים איתם כיום, כשיש בינה מלאכותית שמנהלת איתך שיחות נפש בסמארטפון. אולי זו בדיוק מטרת הסרט – להציף את תחושת הנוסטלגיה, את הבלבול לנוכח תקופה שהייתה גם היפה בחייהם, וגם אחת הקשות והמטלטלות בתולדות הונגריה – תקופת התפרקות ובנייה מחדש שקיימת בכל מסע התבגרות.

״כחול שקנאי״ הוא סרט שמדבר על נושא עמוק – בלי לדחוף את חשיבותו בגרון של הצופה. הוא בוחר לשמר את התמימות של תקופה שאיננה עוד, בעידן שבו הכול מיידי, נגיש ונשלט. גם כשהנוסטלגיה מציפה את הצופים, היא לא מתקתקה, אלא נוסטלגיה שמעורבבת בכאב, בחוויות של החמצה וניתוק.

הכאב הזה מהדהד לאורך כל הסרט ומזכיר שהחופש שעליו הם חלמו היה חופש שנולד במדינה חצויה, מופרדת ומנותקת מהעולם המערבי. זו הדואליות שעומדת בבסיס הסיפור: בין תמימות לאובדן, בין הצבעוניות של האנימציה למציאות הקודרת בחוץ, ובין החלום לדרך הארוכה, ולעיתים המשובשת, שיש לעבור כדי לממש אותו.