השבוע חוגג “נקמת הסית'” 20 שנים לעלייתו לאקרנים. הסרט השישי בסדרת סרטי “מלחמת הכוכבים”, לצד שני הסרטים שקדמו לו בטרילוגיה, היה שנוי במחלוקת ונקטל בביקורות בזמן אמת. רק בשנים האחרונות חלה התרככות בדעות כלפיו, בעיקר בהשפעה נוסטלגית של יוטיוב ופורומים ברדיט וברתיעה מהטרילוגיה החדשה שנוצרה בבית דיסני. בין אם זכיתם לחזות בדיונים המתישים לגבי טיב הטרילוגיה (רמז: היא לא טובה), אפשר לומר שאין סיבה מוצדקת להיזכר בערגה בסרטים הללו כמו שנזכרים בטרילוגיה המקורית. ובכל זאת, אי אפשר שגם לא להישאר מתוסכלים ממה שהסרטים הללו היו יכולים להיות אילו רק היו עשויים טוב יותר, ו”נקמת הסית'” הוא הדוגמה הבולטת לכך.

“נקמת הסית'” הוא השיא הדרמטי המתפוצץ והמתפלץ של טרילוגיה שהיא המקבילה לגלולת שינה במקרה הטוב או ניוון מוחי במקרה הפחות טוב. החזון של ג’ורג’ לוקאס, האבא של “מלחמת הכוכבים”, היה די פשוט – ליצור טרילוגיה שתתמקד בדארת’ ויידר (אנאקין סקייווקר), מהנבלים האייקונים והמשפיעים ביותר בתרבות הפופולרית המודרנית, ותציג את המסע המפורט מילדותו עד בגרותו ואת הבחירה בין צד האור של אבירי הג’דיי לצד האפל של מסדר הסית’.

בתיאוריה מדובר במכרה זהב רעיוני־עלילתי לטרגדיה אפית וסוחפת, בדומה לאופרת החלל שהיא הטרילוגיה המקורית. בפועל, טוב, מדובר בדוגמה מופתית לכישלון מפואר שמציג חזון גרנדיוזי של איש אחד לא מקורקע ולא עובר את שלב הטיוטה הראשונה של התסריט, שבעצמו נדמה שנכתב על ידי דרואיד ביקום הזה.

טרילוגיית הפריקוולים היא תיאטרון מצולם בלי מודעות עצמית, שלוקחת את עצמה ברצינות תהומית כאילו מדובר ביצירה ז’אנרית משובחת יותר מ”חולית” או מ”מסע בין כוכבים”. לוקאס סירב לשמוע “לא” בכל תהליך היצירה של הטרילוגיה, בניגוד לעבודה על הטרילוגיה המקורית, שהתבססה מאוד על עבודת צוות של מגוון אנשים מוכשרים, כולל כאלה שהצילו את מה שהיה יכול להיות נפילה רצינית.

שני הסרטים הראשונים, “אימת הפנטום” ו”מלחמת המשובטים”, מלמדים היטב איך לא עושים שוברי קופות. רק ב”נקמת הסית'” החליט לוקאס להתעשת קצת ולהתחיל לקבל דעות של אחרים, שכנראה כללו הרבה “לא” על בחירות אומנותיות מעניינות למיניהן. לצערו ולצערם של הקהל, זה היה כבר מאוחר מדי, וזה גם היה הסרט האחרון של “מלחמת הכוכבים” שבו לוקאס היה מעורב בכתיבה ובבימוי, עד שמסר את המפתחות לדיסני.

הכל באשמת מועצת הג’די

“נקמת הסית'” קופץ כמה שנים קדימה אחרי שני הסרטים הקודמים. תחילה הוצג אנאקין (היידן כריסטנסן) כילד פלא שמתקבל לאקדמיית הג’דיי ונער אדג’י עם צמה היסטרית שהופך לפאדוואן של המאסטר אובי ואן קנובי (יואן מקגרגור). אחרי שמריצים קדימה את הברברת הפוליטית שהטרילוגיה בוחרת להתמקד בה באדיקות מטמטמת, ומשלימים עם העובדה המרה שג’אר ג’אר בינקס הוא כנראה אחת מנקודות האור היחידות בשלב הזה, מגיעים סוף־סוף לסיבה שלשמה התכנסנו – נפילתו של אנאקין לצד האפל והפיכתו לדארת’ ויידר. הרמזים עוד נשתלו בסוף סרט הקודם – מועצת הג’דיי לא רוצה שאנאקין יהפוך למאסטר כי הוא “בלתי ניתן לשליטה” (וואו, מי היה יכול לראות את זה בא?), וגרוע יותר מזה – הוא אפילו לא יכול להתחתן עם פדמה (נטלי פורטמן).

על אף שהסרט קיבל תוספות מרובות, כמו אינטראקציות קלילות יותר בין הדמויות, סצנות אקשן, חלליות שמציפים פריימים שלמים והמון רקעים ממוחשבים הן לא הספיקו כדי לכפר על המגרעות. המהפך של אנאקין לדארת’ ויידר, שאמור היה להיות הוד והדר של ניצחון הרוע על הטוב אצל אדם מיוסר ומבולבל, בזמן שהגלקסיה מסביבו נופלת גם היא למלחמה הרסנית ורבת־ממדים, נראה יותר כמו הצגת סיום של מגמת תיאטרון בתיכון.

הסרט קורס תחת המשקל הנפוח של עצמו, בעודו מנסה לתזז באופן כאוטי בין דרמה שאמורה להיות קורעת לב אבל יותר קורעת מצחוק, לבין סרט “מלחמת הכוכבים” קלאסי, רק בלי כל הכיף. נקודת האור היחידה, שאפשר לומר עליה שהיא מעבר לכלום ושום דבר, היא מערכת היחסים המתפתחת בין אנאקין לאובי וואן, שהופכים מתלמיד־מורה לחברים, ואז לאויבים, עד שמגיעים לרגע שבו החברות ביניהם מתניעה באמת – היא ישר נקטעת כמו שהתחילה. אמנם הקרב הגורלי בסוף הסרט אומנם סוחף, והוא לגמרי רגע השיא של כל הטרילוגיה. אבל כמו שאומרים, מעט מדי ומאוחר מדי. בעוד רבע שעה הכתוביות ירוצו וצריך לדחוף את כולם לנקודת ההתחלה של הטרילוגיה המקורית. להגדיר את זה כמבאס יהיה אנדרסטייטמנט.

יאללה לך הביתה לוקאס, שלום ותודה

אם כבר לוקאס רצה ללכת עד הסוף עם הדרמה, הפאתוס, איזשהו דיון מוסרי על הידרדרות של אדם במאבק בין אור לחושך, וכל דבר שיהיה יותר מעניין ממה שהוא הציע אז הוא צריך להשקיע יותר זמן בתסריט ובבימוי. זה לא היה אמור להיות קשה כל כך עבורו, כי הוא עשה את זה כבר בעבר בסרטים הטובים ביותר בז’אנר, ויש שיגידו גם בכלל. רעיונות טובים לא מספיקים אם הביצוע לוקה בחסר ומותיר את הקהל משועמם ומבולבל.

הכלל הראשון בהנדסת בניין וגם בעשייה קולנועית – אם הבסיס לא טוב, הבניין יקרוס. “נקמת הסית'” הוא סיום הקריסה הדי מתסכלת של בניין שעוד מהקומה הראשונה הראה רעיעות וסימני מצוקה. ביקום אחר הטרילוגיה הייתה זוכה להיות מוצלחת יותר, עשויה יותר טוב, ואולי באמת משתווה ליצירות הגדולות של ז’אנר המדע הבדיוני. לנו נותרו רק זיכרון מעומעם ואולי כמה ציטוטים משעשעים בלי קונטקסט שלפחות לא מזיקים יותר מדי.