בין אם יאהבו אותו או ישנאו אותו, אי אפשר להכחיש ש”חוטאים”, סרטו החדש של ריאן קוגלר, הוא יצירתו הנועזת והשאפתנית ביותר עד כה. יחד עם שותפו מפרויקטים קודמים מייקל בי ג”ורדן (“תחנת פרוטווייל”, “הפנתר השחור”, “קריד”), שמגלם תפקיד כפול (תופעה חוזרת לאחרונה), “חוטאים” מבקש לטשטש את הגבולות בין ארט האוס לגריינדהאוס, בין אומנותי למסחרי, בין אסקפיזם מטורלל לאמירה תרבותית נוקבת . מדובר ביצירה ראויה להערכה, חתרנית ומתוחכמת מצד אחד, אך גם טרחנית, יהירה ושכלתנית מדי מצד שני.

עלילת “חוטאים” נפרשת (למעט זליגה קטנה) על פני יממה אחת. היא נפתחת בצעיר פצוע ומדמם (מיילס קאטון), מחזיק בצוואר שבור של גיטרה, כשהוא נכנס לכנסייה של אביו, המטיף. ברור שמשהו נורא התרחש. בהמשך נגלה כי שמו “פריצ’רבוי”. למה לקרוא כך לדמות אף שברור שהוא בנו של מטיף? נגיע לזה. 24 שעות קודם לכן מגיעים שני תאומים שחורים, סמוק וסטאק – שמגולמים שניהם על ידי מייקל בי ג”ורדן – לאזור הדלתא של מיסיסיפי ורוכשים שטח מסוים מאדם לבן. במהרה מתברר שזו חזרה לעיר שממנה ברחו לשיקגו. זהו הדרום של שנות ה־30, תקופה שבה הגזענות חגגה, ולכן עצם קיומם של שני גברים שחורים עם סכום כסף כזה והעובדה שגבר לבן מוכן לנהל איתם עסקים מחשידים.

האחים האנטי־גיבורים, מחוספסים אך אלגנטיים, הם גנגסטרים טובי לב. באקספוזיציה ארוכה למדי נחשפים בהדרגה קורות חייהם, דמויות נוספות ואופייה המתוח של הסביבה רווית המטענים הגזעיים. הם קשורים לאדמה הזו בקשר בל יינתק – רומנטי, חברתי ופלילי. כולם מכירים אותם ויודעים שלא כדאי להתעסק איתם. “פריצ’רבוי”, הצעיר מהפתיחה, מתגלה כבן דודם. הסיבה לחזרתם? הם מבקשים לפתוח מועדון לילה בשטח שקנו, ולשם כך מגייסים את כל חבריהם ומכריהם: נגן בלוז שיכור, זוג סיני בעל עסק, עובד שדות בריון ועוד.

החצי הראשון של הסרט מתנהל – יחסית – על מי מנוחות. אך אי אפשר להתעלם מהאווירה המצמררת שמרחפת למעלה. הרמזים פזורים לכל אורך הדרך: נחש ארסי שמציץ מתא מטען, משפטים מבשרי רעות כמו “אם תרקוד עם השטן” ואיש לבן מאיים שמגיח מהשדות ומתחנן מזוג לעזוב את המקום לפני שיתרחש לינץ’. השיח האגבי, הדמויות שמייצגות קהילות ותרבויות שוליים, ההכנות לחגיגה – כל אלה מבשרים שהיא לא תהיה שמחה במיוחד.

מריאליזם אל סוריאליזם

ואז מגיעה התפנית – כזו שלא מקלקלת דבר למי שצפה בטריילר – והסרט מתהפך על ראשו: הריאליזם נסוג מפני הסוריאליזם, הרוע האנושי מתגלגל לרוע על־טבעי והסרט הופך לשילוב בין ניאו־מערבון ואימה עם ערפדים המבקשים לטרוף את כל משתתפי חגיגת הפתיחה. השדות הפתוחים מתחלפים בתקריבים חנוקים, הקומפוזיציה הפתוחה בסגורה, וכל רמז שנשתל קודם מתגלה כחלק ממארג של אלגוריה פוליטית מתוחכמת על־אודות המתחים האתניים והמעמדיים של ארצות הברית אז וגם היום.

נתחיל ממה שעובד ב”חוטאים”: האלגוריה המרובדת שקוגלר פורש כבר מההתחלה אך נחשפת בתפארתה בחלק השני של הסרט. מטרתה היא לחשוף ולשזור יחד שני סוגים של דיכוי, האחד אתני והשני מעמדי. זה ניכר, כמובן באפיון התקופה (שנות ה-30), והמקום (דרום ארצות הברית), אך לא פחות בבחירה של קוגלר להחדיר בסרטו אלמנטים ז”אנריים וסיפוריים של ערפדות.

ערפדים כאן אינם רק ז’אנר, אלא תמה פתוחה לפרשנות. הם מבטאים את המרת הדיכוי האתני בזה המעמדי – עיוור צבעים אומנם, אך לא עיוור לתאוות כוח ושררה. הערפד הראשי (ג”ק או’קונל) מגלם כוח טורפני, על־אנושי, חמקמק ומעוות, שמייצר – בשפה ניאו־מרקסיסטית – “תודעת כזב”: ערמומית, זוממת, מרושעת. הוא גם מגלם את התרבות הלבנה שמבקשת לבלוע את התרבות השחורה, דווקא כשזו פורחת, חוגגת ומנגנת (בפתיחת המועדון). ועם כל זה – הערפדים גם יוצרים מוזיקה, מבקשים שינוי, סוללים דרך חדשה. מורכב? פרדוקסלי? מבלבל? אין בחירות טובות באמת, רק פתרון פחות רע? זו אמריקה כפי שקוגלר רואה אותה – צומת דרכים מוסרית, מפוצלת, משוסעת: לבן נגד שחור, שחור נגד שחור, ערפד נגד אדם, אדם נגד זולתו. מאבק בין־דורי ומעמדי.

וזו גם הסיבה שקוגלר מתפרע הן עם מבנה היצירה, הן עם רכיבים ז’אנריים והן עם מוסכמות, שבהן הוא בועט בהן לכל עבר. יש לשער שהסיבה שהוא לא מציית לחוקים היא לא רק בחירה אומנותית, אלא כזו שכרוכה בקונספטואליות העמוקה של “חוטאים” – שהרי מי חוקק את החוקים, באילו שנים, ומי קבע מוסכמות? בדיוק, אותו אויב פנימי שקוגלר מסמן בסיפורו. בין אם זה השד האתני, או השד המעמדי – דהיינו, אותם כוחות של דיכוי פנימי וחברתי.

ואולם, עם כל ההערכה לשאפתנות של קוגלר, זוהי גם חרב פיפיות. השינוי החד בטון שקוגלר עורך יוצר בעיקר ניתוק. האלמנטים העל־טבעיים, הסוריאליסטיים, מעניינים אינטלקטואלית ככל שיהיו, מעוררים תחושה לא טבעית כשלעצמה.

הבילד אפ מייגע. האקספוזיציה ארוכה ומתישה, עודפת בסימנים וברמזים מטרימים. כמה פתגמים, קלישאות וסמלים שטניים צריך כדי להבהיר שהגיהינום יעלה עלי אדמות? תחושת העודפות מלווה את “חוטאים” ומעיבה על הצפייה. ראוי להבהיר כי אין זה מקרי, אלא מהלך מתוכנן. לא כשל בביצוע, אלא בשיקול דעת.

פטיש של מסרים

נחזור ל”פריצ’רבוי” כדוגמה. הוא לא רק בן של מטיף עם שם “בן של מטיף” – הוא גם סמל ועוגן תמטי מרכזי. הוא מייצג דבר נוסף שקוגלר טווה בכל צומת של סרטו: המוזיקה השחורה, מה שהיא מסמלת – והיא מסמלת הרבה – והתפקיד החשוב והמכונן שיש לה ב”חוטאים”, כמו הניכוס התרבותי והיחס הצבוע כלפי הבלוז. כמו שאומרים בסרט, האדם הלבן אוהב את הצלילים – לא את יוצריהם.

המוזיקה קשורה בנושא הזהות, והיא – וגם הבחירה – מופיעה במרכיבים נוספים. אפשר לראות זאת דרך התאומים, למשל – הם זהים חיצונית, אבל שונים מהותית. האחד מאוהב באישה שחורה, השני בלבנה; האחד שואף קדימה, השני תקוע בעבר; האחד היה קורבן, השני מעניש. וכשהסרט מתהפך, גם הם נאלצים להתעמת – לא רק עם הרוע החיצוני, אלא גם עם זה שבתוכם.

התאומים, “פריצ’רבוי” והמוזיקה – כולם היפר־ליטרליים. “חוטאים” מצטרף לסגנון שנעשה שכיח יותר ויותר בשנים האחרונות: “הליטרליזם החדש”. הדימויים מוחשיים, בוטים ובלתי ניתנים לפספוס, והמטאפורות נערמות זו על זו עד שאפשר לזהות אותן מקילומטר. באופן כללי, זה לא סגנון רע – אך “חוטאים” נסחף איתו עד שהוא נעשה מטרחן, מוגזם, עם ניחוח של התנשאות על הצופה הממוצע. כחידה אלגורית זה עובד נפלא, אבל כסרט? זו חוויה מעיקה, כאילו הולמים בצופה בפטיש של מסרים, אף על פי שסביר להניח שהבין את המסר בפעם הראשונה. “חוטאים” דחוס ברעיונות תמטיים ומנסה לשלב אמירות ביקורתיות רבות: על ההיסטוריה, על האקטואליה ועל הפוליטיקה, כמו שיעור מבוא עם מרצה מטיף במיוחד.

ישנן בעיות נוספות, אסתטיות ועלילתיות גם יחד: העריכה חדה מדי לפרקים וזה לא נעים לעין, עומקן של דמויות המשנה אינו אחיד, וכך גם הליהוק שלהן. למעשה, מלבד שני התאומים, אף אחת מהן לא זוכה לעומק מתפתח ועקבי. הן נותרות שטוחות והופכות לבשר תותחים לארטילריית המסרים של קוגלר. ומה שנראה כמו סיפור על גאולה – מתפוגג לטובת אקשן צפוי וזול, עטוף בפולקלור ומוטיבים ז”אנריים.

התוצר הסופי נועז, חצוף וחתרני – וזה לא מובן מאליו. הוא כבר זוכה לשבחים ויש לשער שיזכה גם למועמדויות בעונת הפרסים. זה מסוג הסרטים שמבקרים אוהבים לשבח בשל שפתם הפואטית ונושאיהם האקטואליים. אבל לשבח סרט כזה בלי להצביע על הבעיות המהותיות שבו, ולהכתיר אותו כיצירת מופת רק בזכות הכוונה, הרעיון והמורכבות, בלי לתת את הדעת על הפגמים הקולנועיים הרבים והשימוש הטרחני והמוגזם שלו בשפה סמלית – זה פופוליזם זול. זה סרט מעניין, מעורר פרשנות, מרובד מאוד ומגרה את השכל, אך מותיר את הלב אדיש. כמו אמריקה שהוא מבקש לנתח – גם “חוטאים” הוא יצירה מסוכסכת, מבולגנת, חצויה, פגומה ויהירה, מפני שקוגלר הקריב את חוויית הצפייה על מזבח הביקורת – וזה, כשלעצמו, חטא לא קטן.