יש לא מעט תלונות על דיסני וגרסאות הלייב אקשן שלה. בדיון הזה עולות שוב ושוב מילים כמו ״שחיקה יצירתית״ ו״רדיפה אחרי רווחים קלים״, לצד ביקורת על הריאליזם שפוגע בקסם ובצבעוניות או ליהוק שנוי במחלוקת. ואז יש את “מולאן” – שזה כבר סיפור אחר לגמרי, ברמה של אסון קולנועי. אבל למרות כל הביקורת דיסני ממשיכה להמר, בתקווה שאולי, מתישהו הפעם הקסם הזה יחזיר אותה לחיים. אחרי הצפייה ב”שלגייה” אפשר להגיד בוודאות: הגיע הזמן להפסיק לעשות החייאה.

לאגדה המוכרת והאהובה יש כמה גרסאות: הגרסה הגרמנית של האחים גרים, גרסת האנימציה של דיסני מ־1937 והגרסה החדשה של אותה יצרנית תוכן והטרייה ביותר. כולן מספרות אותו הסיפור בדרכים שונות וגם גרסת 2025 שומרת את הנרטיב הכללי ואת הדמויות המוכרות – שלגייה (רייצ׳ל זגלר), המלכה הרעה (גל גדות) והגמדים – שהם כבר לא בדיוק גמדים כמו שהיו פעם. כאן יש גם דמויות חדשות כמו ג׳ונתן (אנדרו ברנאפ), גנב דמוי רובין הוד מעלי אקספרס ומחזר רומנטי של שלגייה, אחד כזה שעוזר לה לגלות את ייעודה כלוחמת צדק. אותה לוחמת צדק שמנסה להצדיק את החידוש שעשו לדמותה – מנסיכה בצרה שצריך להציל אותה למנהיגה ללא חת.

למרות הכל, כדאי להתחיל מהדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים. קשה להתעלם ממנה, במיוחד כשמדובר בדבר הכי מעניין בסרט (או סביבו). בדומה ל”בת הים הקטנה”, גם ב”שלגייה” ליהוק הדמות הראשית עורר ביקורת ותגובות זועמות מצד מעריצים. באגדה המוכרת היא בעלת עור לבן וצחור כשלג, שפתיים אדומות כדם ושיער שחור כעורב. במציאות החדשה של דיסני יש את רייצ׳ל זגלר, שחקנית ממוצא לטיני. ומה לגבי המחלוקת סביב דמויות הגמדים? כפרה על פיטר דינקלג׳, שטען שצריך להתקדם מייצוג סטריאוטיפי, או במילים אחרות – טוב, אחי. הפעם דיסני בחרה להציג ״יצורים פלאיים״ במקום אנשים ננסיים, כלומר אנימציה מרהיבה דמוית אנוש שתכלס, היא הדבר הכי יפה בסרט הזה. הדרמה הקטנה הזו נסגרת עם המתיחות הידועה בין השחקניות הראשיות – בפינה אחת צעירה אמריקאית תומכת פלסטין, ובפינה השנייה וונדר וומן ישראלית ששירתה בצה״ל.

אך עם כל האהבה לגל גדות – ותאמינו או לא, יש המון אהבה – ראוי לציין כבר עכשיו שגדות ודמותה הן הדבר הכי חלש בסרט הזה. בעוד זגלר מתרוצצת ומזמרת בקול של מלאכים, נראה שהישראלית, יקירת האקשן שחנכה השבוע כוכב נוצץ בשדרות הוליווד הלא כל כך נוצצות, מצאה את עצמה בטריטוריה לא ידועה – הן בקטעי שירה (יותר דקלום), והן בעודפות מלודרמטית קרינג’ית שגורמת לצופה לזוז במבוכה בכיסא. המחמאות לזגלר, שפרצה ברימייק המוזיקלי של שפילברג ״סיפור הפרברים״, מתבקשות.

ומה לגבי ג’ונתן? סורי אבל אי אפשר לעבור על זה לסדר היום. איך ייתכן שבסרט הנושא את שמה של הדמות הנשית הראשית, בסרט שמהלל את המעבר שלה מדמות פסיבית למנהיגה אקטיבית, דווקא הדמות הגברית היא זו שעוברת מהלך רגשי במהלך הסרט?! בדומה לפלין ריידר מ”פלונטר”, גם כאן מדובר בדמות משנית גברית שמתחילה כרודפת בצע והופכת אט־אט לטובת לב ואף לגיבורת השעה. ושלגייה? ובכן, היא בעיקר נוכחת לידו.

בעולם שבו החזות החיצונית והאינטרנטית נמצאת מעל לכול, דווקא משעשע לראות את המסר העתיק של דיסני על המסך. עזבו יהלומים ונצנצים, כך היא אומרת לצופה, עדיף להיות טוב לב. בעולם קפיטליסטי שבו היא רוצה לבסס לעצמה עוד ועוד כוח וכסף, כמה אירוני שזהו המסר שחשוב לה להעביר. כל הסרטים שלה מסתמכים על ספקטקל קולנועי שטחי שנועד למשוך את הצופה כמו זבוב לחרא, עד שהוא מבין שהוא פשוט נדבק במלכודת מסריחה.

“שלגייה” הוא לא סרט טוב, אך גרוע מכך – הוא לא מהנה. בשלב זה, כאשר הקולנוע גוסס מול עינינו, הנאה היא כל מה שצופה רוצה לקבל מסרטים על המסך הגדול. יש פה שילוב מטורלל של רובין הוד, פלונטר, ועוד קלישאות שלא ביקשנו לקבל. נכון, יש חזרה מסוימת לטון השמרני שדיסני ברחה ממנו בשנים האחרונות, אך החזרה הזו הססנית, משעממת ובעיקר מלאה התנשאות אינטלקטואלית בשקל.