בשנים האחרונות נדמה שחברת A24 הפכה לסוג של חותמת איכות עבור חובבי קולנוע שמחפשים את השונה, המטריד או המורכב. מטיבי לכת יודעים שזו לא סתם עוד חברת הפקות – אלא ממש מותג תרבותי, כזה שיודע להוציא מהקהל גם גועל, גם הלם וגם צעקות של “מה לעזאזל ראיתי עכשיו?” בין סרטי אימה פסיכולוגיים לסאגות קיומיות צנועות על כלום. מדובר בסרטים שכל מטרתם היא לגרום לצופים להרגיש משהו – גם אם הם לא בדיוק בטוחים מה. “הברוטליסט” פינק בשתיקות כבדות, טראומות מהשואה וקירות של בטון רגשי, וכעת מגיע סרט בעל אופי אחר לגמרי: פנטזיה משפחתית בשם “האגדה של אוצ’י”, שכוללת חיה פרוותית, ילדה מהוססת והרבה צבעים.

עלילת הסרט מתרחשת בכפר נידח על האי הבדיוני קרפטיה, שבו חיה יורי (הלנה צנגל), נערה חקלאית שקטה שתמיד הרגישה עוף מוזר בין שאר הילדים. בכפר הזה הילדים לא גדלים עם משחקי כדור וחבל, אלא לומדים איך לצוד ולהגן על עצמם מפני יצורים מסתוריים הנקראים אוצ’י. הם גדלו בצורה נוקשה כמו חיילים קטנים תחת פיקודו של מקסים (ויליאם דפו), ופטרו (פין וולפהארד), בתור המוביל והמבוגר בקבוצה. כשיורי מוצאת גור אוצ’י פצוע ונטוש, היא יוצאת למסע כדי להחזיר אותו למשפחתו.

הצילום ב”האגדה של אוצ’י” מאוד אסתטי ונעים לעין, וכולל צבעים עשירים, נופים רחבים ועיצוב שמשרה אווירה נוסטלגית שמזכירה את שנות ה־80. זה מלטף ונוגע במקומות הכי רגישים, איפשהו בין הזיכרון של סרטים ישנים לטעם של ילדות שפעם נראתה פשוטה יותר. אין ספק שמדובר בסרט יפה לעיניים. פסקול הסרט מורכב ברובו מחלילים וצלילים אתניים, שמתחילים כרקע נעים ומרגש – אך בהמשך מקבלים גוון מעט קריפי, שמייצר תחושה מטרידה.

ליהוק נהדר של פוטנציאל לא ממומש

צוות השחקנים בסרט עושה עבודה טובה, אבל בכל זאת לוקה בחסר. הלנה צנגל מביאה נוכחות מקסימה בתור יורי, ויש בה משהו שגורם להזדהות עם הדמות – אבל לא באופן מוחלט. ברגעים שהיו אמורים לרגש באמת, לגרום לצופה לדמוע יחד איתה – משהו שם התפספס. יש בה משהו נוגע, אבל הוא לא מצליח לחדור באמת פנימה. ויליאם דפו מביא את מה שמצפים ממנו: קול עמוק, מבט חודר ונוכחות סמכותית, אבל לא הרבה מעבר לכך. הדמות שלו נשארת במקום בטוח של מנהיג קשוח, שקט, זה שכולם מצייתים לו. נכון, זה עובד, אבל ככל הנראה זה לא תפקיד שיותיר רושם מיוחד. פין וולפהארד, שהוכיח שהוא שחקן מעולה ב”דברים מוזרים”, מקבל כאן תפקיד שטחי למדי. אומנם תמיד נעים לראות אותו על המסך, אבל הפעם הדמות שהוא מגלם נדמית קצת מיותרת. היא לא מניעה את העלילה ולא מוסיפה עומק רגשי או קונפליקט משמעותי. פטרו פשוט… שם, בגדר פוטנציאל בלתי ממומש.

מבחינת הסיפור “האגדה של אוצ’י” הוא כמו פלאפל טעים: נחמד, מוכר, עושה את העבודה, אבל זה אותו הדבר שאכלתם אלף פעם. יצורים שבני אדם חושבים שהם מפלצות, ילדה צעירה שמגלה שהם בעצם חמודים, קונפליקט עם המבוגרים שלא מבינים, ובסוף כולם לומדים לחיות בשלום. את הנוסחה הזו ראינו כל כך הרבה פעמים, שיש לה כבר שם משפחה, מספר זהות ודירה בתל אביב. נכון, הסרט עושה את זה יפה ויש לו רגעים מרגשים, אבל זה לא הופך אותו לפחות צפוי.נחמד לחזור לעולם של אפקטים פרקטיים ובובות אלקטרוניות, אבל בשלב מסוים זה ברור שהקסם הזה בא על חשבון עומק אמיתי.

למרות כל הביקורת, קשה לשנוא את הסרט הזה. זה כמו לכעוס על גור כלבים קטן. הוא לא עשה שום דבר רע, הוא פשוט קיים, מתוק ועושה נעים. הבובות המדהימות, העבודה הוויזואלית המרשימה והאווירה הכללית יוצרות חוויה נעימה שתעשה טוב לילדים ותעיר זיכרונות חמים במבוגרים. הסרט עושה את העבודה, אבל לא נשאר בזיכרון כמו שצריך לצפות מסרט של A24.

“האגדה של אוצ’י” מזכיר ביקור נעים ומחמם לב אצל סבתא. אבל בסופו של דבר חוזרים הביתה עם אותן הבעיות ואותם ההרגלים מלפני כן. יש מי שיתאהב בסרט בזכות הנעימות והפשטות שבו – אבל מי שמחפש קולנוע מאתגר או מנפץ תבניות, סביר להניח שיישאר עם תחושת החמצה קלה.