בעולם שבו סרטי אימה קומיים נוטים להיות משעממים או צפויים מדי מתברר שיש עוד מקום להפתעה בז’אנר. פחד וצחוק אמיתי נראים אומנם רחוקים זה מזה כמו סוללה מלאה בסמארטפון של מתבגר, אבל יחד הם שותפים מושלמים לפשע. השניים מפעילים אותן תגובות בסיסיות, שניהם תלויים באלמנט ההפתעה ושניהם – אם נודה באמת – גורמים לנו לאותו ריגוש מענג. את התיאוריה המעניינת הזו לוקח סרט האימה החדש, “הקוף”, שעולה השבוע לאקרנים, ומוכיח שכשמערבבים אותם יחד, אבל בכמויות הנכונות, התוצאה יכולה להיות מפתיעה וסופר דופר מהנה.

העלילה מתמקדת באחים תאומים, שאותם מגלם השחקן הצעיר והמוכשר כריסטיאן קונברי (“סוויט טות'”), המוצאים צעצוע קוף חייכן ומסתורי בעליית הגג של אביהם, שנטש אותם. מה שמתחיל כגילוי תמים הופך במהירות לסדרת תאונות מחרידות ועל־טבעיות המשלבות רגעי אימה עם הומור שחור אבל מדויק כזה. הדינמיקה בין האחים נוראה ומורכבת, המרחק שנוצר ביניהם לאורך השנים גורם להם לשכוח מבובת הצעצוע, אבל הבובה לא שוכחת מהם. את התאומים הבוגרים מגלם תיאו ג’יימס.

בהפקה משותפת של יוצרי “המסור” ו”לזמן את הרוע” והבמאי של “לונגלגס”, אוזגוד פרקינס, אפשר היה לצפות לסרט אימה אכזרי ומטריד – אבל דווקא כאן הם נקטו גישה אחרת והחליטו לצאת מאזור הנוחות: במקום להציף אותנו בסצנות מלאות בשפריצים של דם ואיברים מעופפים הם בחרו לשלב הכול יחד עם הומור שחור שגורם לצופה לצחוק בקול רם. אין ספק שההחלטה הזו משתלמת בגדול. השילוב הנהדר בין התאונות הנוראות לבין קטעים קומיים זורם בטבעיות רבה כל כך, ובשילוב עם הפסקול מקבלים מעטפת שלמה של כיף.

בניגוד לרוב סרטי האימה שמנסים להפחיד אותנו בג’אמפ סקרס זולים כאילו היינו חתולים מול מלפפון, “הקוף” בוחר בגישה מתוחכמת יותר. הוא בונה את המתח בדיוק כמו שצריך – רגעים ארוכים של שקט מורט עצבים שמובילים לפרצי אלימות מזעזעים (אבל בקטע טוב). וכשהאלימות מגיעה, היא באמת מגיעה – הדם והאברים אומנם עפים, אבל לא סתם בשביל הפרובוקציה. נראה שבכל רגע כזה הושקעה מחשבה, ולא מדובר במקרה נוסף של “יאללה, בוא נראה כמה גלוני דם אפשר לשפוך”, אלא יותר “זה גזר הדין שלך. תתמודד”.

צוות השחקנים מצליח בצורה יוצאת דופן לגרום למעברים החדים בין אימה לצחוק מתגלגל להיראות טבעיים. ג’יימס עושה זאת בצורה משכנעת במיוחד ובלי להיראות מאולץ ומלאכותי. נכון, הסרט לא מתהדר באפקטים מיוחדים ומרהיבים או במופע של זיקוקי דינור בצורת שפריצים של דם, אבל כשיש לך קוף צעצוע קריפי ובמאי שיודע מה הוא עושה, מתברר שזה בהחלט מספיק.

עבודת הסאונד נהדרת גם היא, החל מהפסקול שתורם לאווירה הכללית של פחד וצחוק ועד למנגינה שמלווה את הקוף יחד עם צלצולי המצלתיים שלו, אלה יוצרים רגעים מצמררים ומיוחדים, ומוכיחים שלפעמים הפחד הגדול ביותר מגיע דווקא מהצלילים הפשוטים. הצילום בסרט מפתיע בדיוק כמו הסרט עצמו – מה שמתחיל בספקנות מובנת (הרי כמה מפחיד כבר יכול להיות קוף צעצוע עם תוף?) הופך במהירות ליצירה ויזואלית מטרידה שיודעת בדיוק איך לגרום לצעצוע תמים להיראות כמו סיוט מהלך, סליחה, מתופף. אבל מעבר לכל האלמנטים המרשימים הללו, מה שמייחד באמת את “הקוף” זו העובדה שהוא לא סתם עוד סרט אימה על צעצוע מקולל שקופץ מהארון בשביל להבהיל או מתחבא מתחת למיטה, אלא סרט שמנסה ללכת עד הסוף – קודר, אינטנסיבי וחסר פשרות. אפשר לראות שמאחורי המצלמה עומד במאי שמבין את הז’אנר, אבל לצערנו לא תמיד מצליח לממש את מלוא הפוטנציאל שבו.

אי שם בין הצחוקים והדם חסר משהו. קשה ממש לומר בדיוק מה, אבל יש תחושה שהסרט עצר רגע לפני שהצליח להגיע לקצה. אולי אלה רגעי הפחד והאימה שהיו יכולים להיות מטרידים יותר, או הגועל שהיה יכול להיות קיצוני יותר. גם הדמויות, למרות הפוטנציאל הדרמטי שלהן, נשארות קצת רדודות מדי. הקשר בין האחים, שאמור להיות לב הסיפור, נדמה לעיתים שטחי, והיחסים המורכבים עם שאר בני המשפחה (בלי ספוילרים מיותרים) נשארים בגדר רמיזה בלבד. נכון, מדובר בסרט אימה ולא בדרמה משפחתית טורקית, אבל דווקא העמקה של הקשרים האלה הייתה יכולה לצקת יותר משמעות באימה. זה לא הורס את החוויה הכללית, אלא נותן תחושת החמצה קלה.

“הקוף” מצטרף לרשימה המכובדת של סיפורי סטיבן קינג שזכו לעיבוד קולנועי ראוי. הוא מצליח למצוא את האיזון העדין בין קומדיה בידורית לאימה, ואף על פי שהוא לא מושלם, הוא בהחלט יודע מה הוא רוצה להיות – סרט אימה קומי שחור שמשרת היטב את שני הז’אנרים.