אלווירה (ליאה מירן) ואחותה אלמה (פלו פאגרלי) מגיעות עם אימא שלהן, רבקה (אן דאהל תורפ), לממלכה חדשה כדי להתחיל חיים חדשים. רבקה מתחתנת עם גבר מקומי, אך המצב משתבש במהרה. אלווירה מוצאת את עצמה במסע אובססיבי לשפר את המראה שלה, שכן כל הסובבים אותה חושבים שהיא מכוערת. ברקע עומדת ההזמנה לנשף מלכותי, ואלווירה מנסה כל דבר כדי להיות היפה ביותר באירוע שבו נסיך הממלכה בוחר את אשתו. הלחץ הזה מתגבר עם נוכחותה של אחותה החורגת בעלת היופי הטבעי, אגנס (תיה סופי לוך נס), היא־היא סינדרלה.

הרעיון העלילתי העיקרי מאחורי הסרט הוא תהליך ההשחתה שאלווירה עוברת – ברמה הפיזית וברמה המוסרית – והאימה המניעה אותו. הסיפור המקורי של האחים גרים דיבר על אחות חורגת אחת שהטילה על עצמה מום כדי להיכנס לנעל של סינדרלה, אך “האחות המכוערת” הופך את הרעיון הזה למוטיב חוזר של שינויי גוף שאלווירה עוברת כדי להתחרות ביופייה של אגנס. מבחינה מוסרית, אלווירה מתחילה את הסרט כצעירה תמימה, ועל אף הקנאה שהיא חשה כלפי אגנס – היא בכל זאת מפגינה כבוד כלפיה. נסיבות חייה וההשפעה השלילית של אימה מעצימים את הטרגדיה של אלווירה, ומראים עד כמה היא מתדרדרת, עד שהיא הופכת לצל קלוש של עצמה.

הסרט משתייך לתת ז’אנר “האימה הגופנית” (Body Horror), המתאפיין בשינויים גרוטסקיים המבוצעים בגוף האדם. דוגמה קלאסית לכך היא “הזבוב” של דייוויד קרוננברג, ודוגמה עדכנית יותר היא “יופי מסוכן” של קוראלי פראז’ה. הסצנות הקשות ביותר בצפייה הן של השינויים הגופניים שאלווירה עוברת – טעימה מהן ניתנת כבר בטריילר. מאפיין חשוב של הסגנון הוא התייחסותו המפלצתית ליחסי מין, באמצעות מסגור תמונה ותקריבים שהופכים את המעשה הטבעי למראה מזעזע. מעבר לזעזוע ולגועל, אלה סצנות שמעוררות בצופה גם סחרחורת של ממש. הסרט מעורר דחף להסיט את המבט מהמסך – אך הסקרנות גוברת.

חוסר היכולת להפסיק להסתכל נובעת מהעשייה הקולנועית המצוינת שמאחורי הסרט, שנפתח בחלום של אלווירה: הצילום צבעוני, התמונה מרוחה, ועל העדשה נמשח וזלין כדי להעצים את האפקט החלומי. התמימות של הגיבורה גלויה לגמרי – היא צעירה, מוזרה במקצת, ובזמנה הפנוי קוראת את ספר השירה של נסיך הממלכה. אלה מאפיינים אישיים שמאפשרים לצופה להזדהות איתה בקלות. התוצאה היא חוסר היכולת להסיט את המבט כשהיא עוברת את אותם שינויים גופניים מבחילים.

ללא כתיבה חדה, בימוי מבריק ומשחק יוצא מן הכלל – כל זה לא היה מתאפשר. אך “האחות המכוערת” משגשג בכל אחת מהחזיתות האלה. כתיבתה של הבמאית אמלי בליכפלדט מרשימה במיוחד, בהתחשב בכך שמדובר בסרט הביכורים שלה. היא מצליחה להפיח רוח חיים חדשה ואותנטית בסיפור סינדרלה, שכבר זכה לאין־ספור עיבודים קולנועיים. אף שמבנה הסיפור העקרוני ידוע מראש, שינוי נקודת המבט ושילוב האימה מרעננים את חוויית הצפייה והופכים אותה לבלתי נשכחת. השחקנים מגישים ביצועים מדויקים ומשכנעים, וההגשה הרצינית שלהם הופכת את הסצנות הדרמטיות לקשות יותר – ואת הקומיות למציקות בטירוף. השחקנית הבולטת היא ללא ספק ליאה מירן, שמגלמת היטב את כל הטרנספורמציות של אלווירה.

מאפיין נוסף שבולט בסרט הוא האווירה. הצילום והתפאורה מעניקים לו תחושה מתמדת של מעשייה – תלבושות, עיצוב הסטים, ואפילו הצבעים תורמים לכך. התוצאה היא אווירה קסומה, שהניגוד בינה לבין האימה לא רק הופך את הסרט למקורי – אלא גם מעצים את תחושת הזוועה. עם זאת, האווירה הזו גם מולידה הומור רב, שנתמך היטב על ידי הכתיבה. בין סצנות האימה הגופנית הדוחות אפשר למצוא שורות שנונות – ואף את הצילום המצחיק ביותר של דלעת בתולדות הקולנוע. אומנם ההומור לא מאזן את האימה כמו בסרטי אימה־קומדיה מובהקים, דוגמת “הגוף של ג’ניפר”, אך דווקא בזכות כך הסרט נגיש יותר לקהל שאינו מנוסה בקולנוע קיצוני.

הבאזז החזק סביב “האחות המכוערת” שהחל וצבר תאוצה בתחילת השנה, לא נולד יש מאין. הסרט הפך לאחד המדוברים בשניים מפסטיבלי הקולנוע הגדולים בעולם – סאנדנס וברלין – והגיע לארץ במהירות לא אופיינית. על אף שמדובר בסרט אימה גופנית, סיפורו פונה לקהל רחב בזכות המסרים האוניברסליים שבו. למעט מספר סצנות שסובלות מעריכה פחות מדויקת – אולי בשל אילוצים טכניים או תקציביים – קשה למצוא טענות מהותיות. הסרט מציע אפקטים מרשימים, סצנות קורעות מצחוק, ומשחק מדויק ומשכנע. “האחות המכוערת” הוא סרט נהדר לצפות בו בשעות המאוחרות של הלילה ולעבור חוויה מכוננת של אימה מסחררת.