
אמא רובוט. מתוך "רוז הרובוטית" באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
מבחינת סרטי אנימציה, אין ספק ששנת 2024 שייכת ל”הקול בראש 2″ של פיקסאר. אף סרט שיצא השנה לא התקרב לממדים המפלצתיים שהלהיט הזה הגיע אליו. ובכל זאת שווה לשים לב למועמדים נוספים וראויים לתחרות. הסרט החדש של דרימוורקס, “רוז הרובוטית” (The Wild Robot), הוא אחד מהם, וכנראה זה שיבלוט הכי הרבה בהשוואה לאחרים.
הסרטים של דרימוורקס ידועים בספקטרום האיכות הרחב שלהם. בין לא מעט זוועות מביכות לסרטי המשך מפוקפקים ברמתם מסתתרים גם כמה יהלומים שנותנים לא פעם פייט רציני למתחרים. באופן חצי אירוני, את הסרט הזה ביים וכתב כריס סנדרס, הכותב והבמאי של אחד מסרטי דיסני האהובים ביותר, “לילו וסטיץ'”. לאחר שעבר לדרימוורקס הוא השאיר את חותמו בבימוי ובכתיבה של סרט אהוב ואייקוני לא פחות, “הדרקון הראשון שלי”, שהציב את האולפן מחדש בליגת האנימציה של הגדולים. בעבודה על “רוז הרובוטית” הצטרף אליו ממשיך דרכו בטרילוגיה היפהפייה ההיא, דין דבלואה, ושניהם שוב זכו לעבד ספר ילדים, הפעם מאת פיטר בראון.
בעתיד הרחוק, שבו האנושות נסוגה למחייה בבועות סטריליות, חברה בשם יוניברסל דיינמיקס מפתחת דגם של רובוטים סייעים הנקרא רוזום, כולם מתוכנתים באותה צורה לקבל ולבצע משימות שונות. יום אחד משלוח של כמה רובוטי סיוע מתרסק על אי מרוחק ומבודד. רק רובוטית אחת, רוזום 7134, שורדת ועושה את דרכה אל האי. היא נתקלת בטבע עם חיות פראיות אבל ללא סימן לבני אדם, ולאחר כמה ניסיונות כושלים ליצור קשר עם בסיס האם לטרמפ חזרה הביתה, היא מקדישה זמן וחיי סוללה רבים ללמידת השפה ודפוסי ההתנהגות של כל החיות המתגוררות על האי. אחרי שהיא מתעוררת וגורמת לתקרית מצערת, רוזום מוצאת את עצמה מאמצת אווזון קטן כבן וחוברת לשועל ערמומי ומנודה בשם פינק, שמלמד אותה על החיים עצמם (רק בטבע).
רוב הסרטים של דרימוורקס נוהגים לעסוק בדמויות חריגות ושונות מהנורמה שנמצאות בסביבה שלא מקבלת אותם, בין אם זאת הסביבה שהם אמורים להיות בה או לא. במהלך הסרט הם יעברו מסע כלשהו שבסופו החברה תקבל אותם על אף השוני שלהם, כי הוא מה שמייחד אותם ומציל את המצב, ותיווצר סביבה חדשה והרמונית יותר לכולם. “רוז הרובוטית” עובד במסגרת דומה ואף פשוטה יותר למראית עין. עם זאת, הסרט לוקח את האלמנטים המוכרים הללו ומצליח לתת להם טאץ’ חדש עם נקודת מבט עדינה, אנושית ומיוחדת. בין השאר, הסרט שם דגש על כמה דיונים תרבותיים מוכרים כמו יחסי טבע־טכנולוגיה, הורה־ילד וסביבה מול תורשה (Nature vs Nurture). החידושים הקטנים הללו מעניינים, גם אם הם קצת פחות סוחפים בהשוואה לסרטים אחרים של האולפן. בכל מקרה הם מוערכים מאוד ומקבלים טיפול הולם ורגיש, שמתבטא בעיקר באפיון הדמויות והקונפליקטים בינן לבין הסביבה, והבולטת שבהן היא רוז עצמה. הצבת רובוט כדמות ראשית בסרט עלולה להיות מאתגרת, שכן הוא לא מביע רגשות, אבל היא יכולה לעבוד כשעושים את זה נכון ואפקטיבי מבחינה עלילתית ורגשית. רוז מעוצבת יפה וזוכה לפיתוח דמות נוגע ללב, ואי אפשר להישאר אדישים כלפיה. את דמות השועל הערמומי ראיתם כבר בסרטים רבים אחרים, אבל דמותו של פינק זוכה לטוויסט קטן יחסית המייחד אותו ואף מצליח לרגש. ברייטביל, האווזון החמוד, הוא דמות ראשית קלאסית של דרימוורקס, עם כל הטריקים והביטים שתמיד עובדים, וגם בסרט הזה. סביבם יש קאסט מצומצם של דמויות משנה חמודות וצבעוניות שמוסיפות עוד טיפה של הומור ורגש ברגעים הנכונים.
החיסרון העלילתי היחיד שניתן לציין הוא דווקא דמות הנבל, שלא קיימת בשם, צורה פיזית או אופי עד לעשרים הדקות האחרונות של הסרט – כי אי אפשר בלי סצנת אקשן כלשהי במערכה האחרונה. עד אז רוב הסרט סובב מגוון הקונפליקטים המעניינים, והכניסה הפתאומית של דמות נבל היא די תלושה, אבל חלילה שנחרוג יותר מדי מהנוסחה – ומובן שילהקו שחקנית די מוכרת לדבב אותה לדקה וחצי והיא תבוזבז לגמרי.
אם כבר הזכרנו מדבבים, הקאסט שנאסף לסרט הזה, שכולל שמות מוכרים יותר או פחות, מפתיע לטובה בעבודה ובכימיה ביניהם. בולטים במיוחד לופיטה ניונגו בתור רוז ופדרו פסקל בתור פינק, שנשמע כי הוא לגמרי נהנה לדבר בקול הרגיל שלו לשם שינוי. גם מארק האמיל פה בתפקיד קטן ולא מזוהה בכלל, והשם שלו בכתוביות הסיום כנראה יעלה חיוך על הפנים שלכם.
כמובן, בסרט אנימציה חייבים לדבר על האנימציה. לאחר השדרוג הסגנוני המטורף של “החתול של שרק: משאלה אחת ודי”, ששם את האולפן פעם נוספת על המפה, ניתן לראות כאן השפעות והשראות מאותו שדרוג, אם כי עדינות הרבה יותר. יש כאן לא מעט שוטים מהממים, אבל לא לגמרי ברמה של ליפול מהכיסא. הפסקול, לעומת זאת, לא נוכח הרבה. הוא שם, הוא מולחן, מרגש לפעמים, יש גם קצת שירי פופ תקועים באמצע ובכתוביות הסיום – אבל הוא לא ברמה של מועמדות לאוסקר, וקצת מאכזב בהשוואה לתוצרים הקודמים של האולפן.
זהו הסרט האחרון של דרימוורקס שנעשה בחטיבת האנימציה הפנימית של האולפן, שנסגרה לאחר סיום העבודה על הסרט. כל העבודה על הסרטים הבאים יעברו לחברות צדדיות למיניהן. זה לגמרי מוסיף ממד קצת עצוב לסרט הזה, מעין שיר הלל צנוע לאולפן ולכל המאפיינים המייחדים את הסרטים שלו בהשוואה לאחרים. שווה ללכת לתמוך בסרט הזה רק כדי להראות שההחלטה הזאת שגויה. זהו סרט חמוד מאוד שיעשה לכם טוב על הלב, ואולי אפילו תרגישו לחלוחית בעין.
פחות
אהבתי
נכתב על ידי:

אמא רובוט. מתוך "רוז הרובוטית" באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט
מבחינת סרטי אנימציה, אין ספק ששנת 2024 שייכת ל”הקול בראש 2″ של פיקסאר. אף סרט שיצא השנה לא התקרב לממדים המפלצתיים שהלהיט הזה הגיע אליו. ובכל זאת שווה לשים לב למועמדים נוספים וראויים לתחרות. הסרט החדש של דרימוורקס, “רוז הרובוטית” (The Wild Robot), הוא אחד מהם, וכנראה זה שיבלוט הכי הרבה בהשוואה לאחרים.
הסרטים של דרימוורקס ידועים בספקטרום האיכות הרחב שלהם. בין לא מעט זוועות מביכות לסרטי המשך מפוקפקים ברמתם מסתתרים גם כמה יהלומים שנותנים לא פעם פייט רציני למתחרים. באופן חצי אירוני, את הסרט הזה ביים וכתב כריס סנדרס, הכותב והבמאי של אחד מסרטי דיסני האהובים ביותר, “לילו וסטיץ'”. לאחר שעבר לדרימוורקס הוא השאיר את חותמו בבימוי ובכתיבה של סרט אהוב ואייקוני לא פחות, “הדרקון הראשון שלי”, שהציב את האולפן מחדש בליגת האנימציה של הגדולים. בעבודה על “רוז הרובוטית” הצטרף אליו ממשיך דרכו בטרילוגיה היפהפייה ההיא, דין דבלואה, ושניהם שוב זכו לעבד ספר ילדים, הפעם מאת פיטר בראון.
בעתיד הרחוק, שבו האנושות נסוגה למחייה בבועות סטריליות, חברה בשם יוניברסל דיינמיקס מפתחת דגם של רובוטים סייעים הנקרא רוזום, כולם מתוכנתים באותה צורה לקבל ולבצע משימות שונות. יום אחד משלוח של כמה רובוטי סיוע מתרסק על אי מרוחק ומבודד. רק רובוטית אחת, רוזום 7134, שורדת ועושה את דרכה אל האי. היא נתקלת בטבע עם חיות פראיות אבל ללא סימן לבני אדם, ולאחר כמה ניסיונות כושלים ליצור קשר עם בסיס האם לטרמפ חזרה הביתה, היא מקדישה זמן וחיי סוללה רבים ללמידת השפה ודפוסי ההתנהגות של כל החיות המתגוררות על האי. אחרי שהיא מתעוררת וגורמת לתקרית מצערת, רוזום מוצאת את עצמה מאמצת אווזון קטן כבן וחוברת לשועל ערמומי ומנודה בשם פינק, שמלמד אותה על החיים עצמם (רק בטבע).
רוב הסרטים של דרימוורקס נוהגים לעסוק בדמויות חריגות ושונות מהנורמה שנמצאות בסביבה שלא מקבלת אותם, בין אם זאת הסביבה שהם אמורים להיות בה או לא. במהלך הסרט הם יעברו מסע כלשהו שבסופו החברה תקבל אותם על אף השוני שלהם, כי הוא מה שמייחד אותם ומציל את המצב, ותיווצר סביבה חדשה והרמונית יותר לכולם. “רוז הרובוטית” עובד במסגרת דומה ואף פשוטה יותר למראית עין. עם זאת, הסרט לוקח את האלמנטים המוכרים הללו ומצליח לתת להם טאץ’ חדש עם נקודת מבט עדינה, אנושית ומיוחדת. בין השאר, הסרט שם דגש על כמה דיונים תרבותיים מוכרים כמו יחסי טבע־טכנולוגיה, הורה־ילד וסביבה מול תורשה (Nature vs Nurture). החידושים הקטנים הללו מעניינים, גם אם הם קצת פחות סוחפים בהשוואה לסרטים אחרים של האולפן. בכל מקרה הם מוערכים מאוד ומקבלים טיפול הולם ורגיש, שמתבטא בעיקר באפיון הדמויות והקונפליקטים בינן לבין הסביבה, והבולטת שבהן היא רוז עצמה. הצבת רובוט כדמות ראשית בסרט עלולה להיות מאתגרת, שכן הוא לא מביע רגשות, אבל היא יכולה לעבוד כשעושים את זה נכון ואפקטיבי מבחינה עלילתית ורגשית. רוז מעוצבת יפה וזוכה לפיתוח דמות נוגע ללב, ואי אפשר להישאר אדישים כלפיה. את דמות השועל הערמומי ראיתם כבר בסרטים רבים אחרים, אבל דמותו של פינק זוכה לטוויסט קטן יחסית המייחד אותו ואף מצליח לרגש. ברייטביל, האווזון החמוד, הוא דמות ראשית קלאסית של דרימוורקס, עם כל הטריקים והביטים שתמיד עובדים, וגם בסרט הזה. סביבם יש קאסט מצומצם של דמויות משנה חמודות וצבעוניות שמוסיפות עוד טיפה של הומור ורגש ברגעים הנכונים.
החיסרון העלילתי היחיד שניתן לציין הוא דווקא דמות הנבל, שלא קיימת בשם, צורה פיזית או אופי עד לעשרים הדקות האחרונות של הסרט – כי אי אפשר בלי סצנת אקשן כלשהי במערכה האחרונה. עד אז רוב הסרט סובב מגוון הקונפליקטים המעניינים, והכניסה הפתאומית של דמות נבל היא די תלושה, אבל חלילה שנחרוג יותר מדי מהנוסחה – ומובן שילהקו שחקנית די מוכרת לדבב אותה לדקה וחצי והיא תבוזבז לגמרי.
אם כבר הזכרנו מדבבים, הקאסט שנאסף לסרט הזה, שכולל שמות מוכרים יותר או פחות, מפתיע לטובה בעבודה ובכימיה ביניהם. בולטים במיוחד לופיטה ניונגו בתור רוז ופדרו פסקל בתור פינק, שנשמע כי הוא לגמרי נהנה לדבר בקול הרגיל שלו לשם שינוי. גם מארק האמיל פה בתפקיד קטן ולא מזוהה בכלל, והשם שלו בכתוביות הסיום כנראה יעלה חיוך על הפנים שלכם.
כמובן, בסרט אנימציה חייבים לדבר על האנימציה. לאחר השדרוג הסגנוני המטורף של “החתול של שרק: משאלה אחת ודי”, ששם את האולפן פעם נוספת על המפה, ניתן לראות כאן השפעות והשראות מאותו שדרוג, אם כי עדינות הרבה יותר. יש כאן לא מעט שוטים מהממים, אבל לא לגמרי ברמה של ליפול מהכיסא. הפסקול, לעומת זאת, לא נוכח הרבה. הוא שם, הוא מולחן, מרגש לפעמים, יש גם קצת שירי פופ תקועים באמצע ובכתוביות הסיום – אבל הוא לא ברמה של מועמדות לאוסקר, וקצת מאכזב בהשוואה לתוצרים הקודמים של האולפן.
זהו הסרט האחרון של דרימוורקס שנעשה בחטיבת האנימציה הפנימית של האולפן, שנסגרה לאחר סיום העבודה על הסרט. כל העבודה על הסרטים הבאים יעברו לחברות צדדיות למיניהן. זה לגמרי מוסיף ממד קצת עצוב לסרט הזה, מעין שיר הלל צנוע לאולפן ולכל המאפיינים המייחדים את הסרטים שלו בהשוואה לאחרים. שווה ללכת לתמוך בסרט הזה רק כדי להראות שההחלטה הזאת שגויה. זהו סרט חמוד מאוד שיעשה לכם טוב על הלב, ואולי אפילו תרגישו לחלוחית בעין.