נתחיל כבר בשורה התחתונה: כל הייפ שנוצר לגבי, לקראת או מסביב לסרט “יופי מסוכן” (The Substance), שעלה היום לאקרנים בישראל, מצדיק את עצמו. ואחרי כל הטררם שהיה סביבו אפשר גם להגדיר אותו כפלא קולנועי של ממש. ויש לכך כמה סיבות. הראשונה, הוא משתייך לז’אנר הבודי הורור (אימת גוף, אם תרצו), שסובל מיחסי ציבור גרועים ביותר. השנייה, זה סרט בודי הורור שכיכב בפסטיבל קאן, גרף שבחים מקיר לקיר ואף זכה בפרס התסריט (לא עניין של מה בכך לסרט שרבים יצאו מהאולם באמצע הקרנתו, הקיאו או הסתירו את העיניים במשך כל הצפייה בו). והסיבה השלישית – הוא מתהדר באחת מתצוגות הבימוי והמשחק (ועוד הרבה יותר מזה) הטובות ביותר שנראו בשנה החולפת.

ב”יופי מסוכן” דמי מור מגלמת את אליזבת ספרקל, כוכבת הוליוודית שימי הזוהר שלה חלפו וכעת היא מנחה תוכנית כושר סטייל חיה הלפרין והשימורים ב”שעת כושר” ברשת טלוויזיה המנוהלת על ידי אדם נאלח, שוביניסט ודוחה – גם פיזית (דניס קווייד בהופעה מצוינת). הירידה הדרסטית באחוזי הרייטינג של התוכנית גורמת למנהל המיזוגן לפטר את אליזבת ולהחליפה בכוכבנית צעירה יותר, ורצוי כמה שיותר סקסית עם עור מתוח. אחרי שהיא נכנסת לדיכאון קיומי ועוברת תאונת דרכים אליזבת מקבלת הצעה מסתורית – להשתמש בחומר מיוחד כדי ליצור גרסה צעירה יותר שלה. כשהרצון להיות רלוונטית גובר על ההיגיון שלה, אליזבת משתמשת בחומר המסתורי, ומתוכה נולדת אישה צעירה ויפה בשם סו (מרגרט קוואלי), ושתיהן חולקות תודעה. התנאי לשימור המצב הזה: הן צריכות להקפיד על הכללים הנוקשים ולהחליף גוף בכל שבוע. כל חריגה קטנה מלוח הזמנים תגרור השלכות נוראות עד לסוף המטורף של הסרט.

לפני צלילה עמוקה לתוך התמות הפסיכולוגיות והחברתיות ש”יופי מסוכן” טומן בחובו, צריך, רצוי ואפילו חובה להעריך את העשייה הקולנועית שלו. כל חובב בודי הורור באשר הוא יזהה כאן שלל יצירות מופת בז’אנר ורפרנסים ישירים ליוצרים, שאותם כך נראה הבמאית קוראלי פארז’ה מעריכה עד מאוד. בין השאר אפשר לזהות כאן אזכורים ל”הזבוב” המופתי של דייוויד קרוננברג מ־1986, “הדבר” (1982), המאסטרפיס המד”בי של ג’ון קרפנטר, ואפילו קוונטין טרנטינו מקבל מחווה קטנה סטייל מזרק האדרנלין מ”ספרות זולה”.

לצד האזכורים הנפלאים (ויש עוד המון מהם), כל מבע קולנועי בסרט הזה מנוצל עד תום על ידי פראז’ה ומקבל מקום וביטוי ראוי. הצילום משובח ומדויק ומשתמש בזוויות מדהימות וקלוז אפים כמעט פורנוגרפיים על פרצופים וישבנים (מתוך כוונה מודעת להגחיך ולהגזים) שהגיעו היישר מהאולימפוס של הקולנוע. נוסף על הסטים המוקפדים והמעוצבים יש כאן אסתטיקה נקייה, מהפנטת ומרהיבה, בניגוד גמור לתהליך המפלצתי שאליזבת עוברת במהלך הסרט. התפאורה הנקייה והקונטרסטית לגועל שמוצג על גבי המסך היא תוצר של מלאכת מחשבת הפקתית שראויה לכל מילה טובה ומחמאה אפשרית. לצד אלה ישנו הפסקול המטריד והמחריד ויחד עם זאת המטמטם ברמות של בנג’מין סטפנסקי, המוצג בקרדיטים כ”רפרטי”. הוא מתוזמן בול, מטלטל את האוזניים ומשתלב בסינרגיה מושלמת עם הגרפיות המוקצנת של הסרט, שקשה להסיר ממנה את המבט. כל מיזנסצנה, כל פיפס, כל משפט וכל שוט הם תוצאה של שילוב אופטימלי של כל המבעים הקולנועיים, כזה שמרים את המוניטין של הז’אנר בשלושים רמות למעלה.

את התמות העמוקות של “יופי מסוכן” קל לזהות, ואף על פי שאין הרבה חדש תחת השמש בקטגוריה הזו והוא לא מורכב כמו הסרטים של המלך דייוויד קרוננברג – הוא בכל זאת מביא איתו מסרים חשובים ורלוונטיים לעידן הנוכחי. הוא שם על השולחן נושאים בוערים ומתייחס למרדף הבלתי נגמר אחרי הנעורים והרצון להיות יפים לנצח, בייחוד בעידן הרשתות החברתיות, שבו החברה הדורסנית דורשת את זה יותר מכול. המאבק הפנימי של אליזבת להישאר צעירה ורלוונטית בא לידי ביטוי בכל כך הרבה מובנים ואופנים שונים לאורך הסרט, פיזיים ונפשיים, תוך שהתסריט טומן לה מלכודות שוב ושוב, מאתגר אותה (ואת התפיסות שלנו לגבי יופי מהו), מכשיל אותה ומטריף אותה עד כדי אובדן שפיות.

סו, הצעירה שנולדת מתוך גופה של אליזבת, יונקת ממנה כל טיפה אחרונה של חיים – תרתי משמע. כדי לייצב את עצמה ולהישאר בפוקוס היא שואבת נוזלים מגופה של אליזבת ומזריקה אותם לעצמה. היא מתאהבת במצב החדש הזה ומתמכרת אליו. מסונוורת מההצלחה, היא מדרדרת את המצב לתהום ובעיקר את אליזבת וגורמת להזדקן במהירות שיא. כך פראז’ה מעלה על המסך את הפחדים הכי בסיסיים שלנו מזקנה, מחלות וסתם כיעור נפשי ופיזי, מגעילה ומטרידה וגם מעלה תהיות ושאלות מעניינות. מה היינו עושים כדי להרוויח עוד יום של עור חלק? מה היינו מוכנים להקריב כדי להצליח? כנראה הכול. והמחיר – אנחנו עוד נשלם אותו, ובגדול.

הבמאית הצרפתייה קוראלי פארז’ה (“נקמה”) מפגינה כאן כישורי בימוי עילאיים, ובהתאם השחקניות שלה מתפוצצות מכישרון על המסך. מרגרט קוואלי ודמי מור הן הצמד חמד שלא ידעתם שאתם צריכים. הדבר היחיד שאולי חסר כאן הוא דיאלוג מילולי בין שתי הזהויות של אליזבת/סו. באף שלב בסרט אין כאן עימות תכל’ס, והקונפליקטים בין השתיים באים לידי ביטוי בדברים שהאחת מורישה לשנייה, ו”המשחק” הזה סוחף ומרתק.

“יופי מסוכן” הוא סרט מענג ומספק ביופיו המפלצתי, גורם לתזוזה וחוסר נינוחות בכיסא, מפעיל את המחשבה ועושה שירות נהדר לז’אנר שסבל מיחסי ציבור נוראים במשך שנים. המסרים הטבועים בסרט, לצד תצוגות המשחק הנהדרות פלוס שימוש אולטימטיבי בכל מבע קולנוע אפשרי וביד אומן – מייצרים חוויה קולנועית מסעירה במיוחד שמחזירה את הז’אנר למיינסטרים. וזה הדבר הכי טוב שחובביו היו יכולים לקבל.