אולפני מארוול והעומדים בראשם יודעים איך להלהיב את הקהל שלהם. מליהוקים מדויקים לדמויות המוכרות והאהובות שסוף־סוף מקבלות קול, ועד להופעות קמע שמעוררות התרגשות – הם מצליחים לייצר ציפייה בכל פעם מחדש. השיא היה בסרטים כמו “ספיידרמן: אין דרך הביתה” ואפילו “דדפול & וולברין”. אף על פי שמארוול ידעה לספק גם תכנים שנראו כמו פארודיה אחת גדולה, הציפיות המשיכו לגדול, וכך גם הציפייה לקראת הסרט “ת’אנדרבולטס*”. הרעיון לאגד כמה מהאנטי גיבורים (והנבלים) המעניינים של היקום הקולנועי לקבוצה אחת טומן בחובו פוטנציאל רב ואפשרויות סיפוריות מסקרנות .אך האם הסרט מצליח לממש את הפוטנציאל הזה עד הסוף? התשובה לא חד משמעית.

“ת’אנדרבולטס*” נפתח כאשר ילנה בלובה (פלורנס פיו), שעייפה מהחיים כסוכנת של ולנטינה אלגרה דה לה פונטיין (ג’וליה לואי דרייפוס), משוכנעת לצאת למשימה אחת אחרונה. באתר נטוש בלב המדבר היא פוגשת את ג’ון ווקר (וייאט ראסל), טאסקמאסטר (אולגה קורילנקו), גוסט (האנה ג’ון־קאמן) ואדם מסתורי בשם בוב (לואיס פולמן), ובשל הנסיבות נאלצים לשתף פעולה. באקי (סבסטיאן סטן) והשומר האדום (דייוויד הארבור) מצטרפים גם הם לחבורה הלא מתפקדת (כל אחד מסיבותיו), ויחד הם נאלצים להתמודד עם איומים גדולים מדה פונטיין ולמלא את הריקנות שנוצרה בהם בחלוף השנים.

כבר עם הפתיחה, אפשר להבין את הדינמיקה בין הדמויות, ודרך העבר שלהן, המורכבויות שלהן והמניעים שלהן, הסרט חוקר מה נמצא בין הטוב לרע ומה הופך גיבור לנבל וההפך. אף על פי שמדובר בקבוצה מבולגנת של אנטי־גיבורים שכל אחד מהם מנסה לפעול על דעת עצמו, קשה להתעלם מהקסם שחבוי בהם – בעיקר הודות לצוות השחקנים שחוזר פעם נוספת לבית החם של מארוול.

פלורנס פיו ממשיכה לבסס את מעמדה כיורשת של סקרלט ג’והנסון דרך הכריזמה, הציניות השנונה והכימיה שלה עם שאר חברי הצוות, בעיקר עם דייוויד הארבור. סבסטיאן סטן מצליח להעניק לדמות צד נוסף ועומק רגשי, כשהוא נאלץ להתמודד עם עברו מצד אחד, ומצד שני להגדיר את זהותו בהווה.

ג’ון ווקר שב לגלם את דמותו של החייל שיועד להמשיך את דרכו של סטיב רוג’רס, אך נטיותיו האלימות גרמו לו להחזיר את המגן ולהתמודד עם ביקורת לא סלחנית (כפי שהתרחש ב”פלקון וחייל החורף”.) הפעם, הדמות מקבלת הזדמנות להוכיח את עצמה ולהראות שהיא יותר מאשר קפטן אמריקה סוג ב’. ראסל מפתיע לטובה ומאפשר לצופים לחוש אמפתיה כלפי דמות מעוררת מחלוקת. אולגה קורילנקו והאנה ג’ון־קאמן חוזרות גם הן ומנסות למצוא את מקומן מחדש.

אבל אם יש מישהו אחד שחייבים לדבר עליו, זה דייוויד הארבור. הדמות של השומר האדום אולי עלולה להיתפס כסאטירה על גיבור־על מיושן שמחפש לחזור לימי התהילה שלו, וזה די נכון. אולם, הארבור מגלם את אלכסיי בצורה כל כך מושקעת, אנושית ופגומה, שהוא מצליח להביא לדמות רובד נוסף, תחושת נוסטלגיה, וגם מספק את הרגעים הקומיים בסרט.

אי אפשר לדבר על הגיבורים, או יותר נכון האנטי־גיבורים, בלי להתמקד בנבל של הסרט. וכמו שוולנטינה אלגרה דה לה פונטיין אמרה – לכל רע יש גרוע יותר. ואכן, הנבל המרכזי בסרט הוא תוספת מעניינת ומורכבת ליקום הקולנועי של מארוול. את דמות הנבל, שהופך לכזה לנגד העיניים ומהווה אתגר אמיתי ומפחיד לת’אנדרבולטס, מגלם לואיס פולמן ,והוא עושה זאת בצורה מסקרנת ובשקט רועם. פולמן בונה דמות בלתי מנוצחת לכאורה, אך קשה להישאר אדישים כלפיו. נוסף על כך, הסרט מעלה שאלה מורכבת: האם הנבל הוא מי שיש לו כוחות ומשתמש בהם, או שהנבל הוא בעצם מי שיצר אותו ומנסה לשלוט בו?

עם הקאסט האהוב, הדמויות המוכרות והדמויות החדשות שמעוררות סקרנות להמשך, “ת’אנדרבולטס*” מצליח להיות סרט מארוול מעניין שמציג נקודת מבט שונה בנוף הנוכחי. הוא משלב רגעים של עומק ודינמיקה שונה בין דמויות מורכבות, סצנות אקשן שנעשו בכוריאוגרפיה שמדגישה את הגיבוש והסנכרון בין השחקנים ואת הקשר בין הדמויות, אפקטים מושקעים שגורמים לעיתים להחסיר פעימה, וכמובן פאנצ’ים מארווליים שמוכרים ומספקים רגעים הומוריסטיים. אפשר לומר (גם אם בזהירות) שמארוול מראה שיש לה עוד כמה טריקים בשרוול ושעדיין יש לה מה להציע.

יחד עם זאת, ואף על פי שהוא מספק חוויה קולנועית כיפית ורגעים טובים שמזכירים את מארוול של פעם, “ת’אנדרבולטס*” לא חף מבעיות. זה בא לידי ביטוי בעיקר בקצב התקדמות העלילה, שבסצנות מסוימות נעשה איטי וארוך מדי, מה שגורם לחוסר אחידות בסרט כולו. כנראה שהמטרה בסצנות הארוכות, בעיקר בשליש הראשון של הסרט, הייתה לבסס יותר את הדמויות ואת הקשרים ביניהן, אבל הצופה הממוצע עלול לאבד עניין ולא לשקוע בסצנה. נוסף על כך, לא כל הדמויות זוכות לפיתוח אחיד – חלקן מקבלות יותר עומק, ואחרות נותרות די שטחיות (כן, גוסט, מתכוונים אליך).

הסרט הוא בהחלט פרק משמעותי בפאזה הנוכחית של היקום הקולנועי של מארוול, והוא מכין את הצופים לבאות – אבל כך היו גם “קפטן אמריקה” הראשון ו”איירון מן” הראשון, אלא שכאן נותרת תחושה קטנה שמשהו לא מומש עד הסוף. ואולי סימן השאלה הגדול ביותר הוא – איפה כולם? איפה קפטן אמריקה שראינו לא מזמן? איפה דוקטור סטריינג’? איך אפשר להסביר את ההיעדרות של הדמויות האלה כשניו יורק קורסת פעם נוספת? על כך אין תשובה.

לסיכום, הסרט אולי אינו מושלם ואינו חף מפגמים בקצב ובפיתוח חלק מהדמויות, אך הוא מצליח לספק חוויית צפייה משעשעת, כיפית ומרתקת בזכות רגעי האקשן, ההומור, הכימיה שנבנית בין הדמויות, והשאלות העמוקות שהוא מציף: כמה העבר משפיע על הזהות בהווה, כמה סלחנות עשויה להתקיים כלפי אחרים וכלפי העצמי, ואיך נוצרים נבלים וגיבורים.